בהשראת הסדנה (אני לא עומדת בזמנים) האחרונה - ארוחה חגיגית
וסכסוך משפחתי, וגם משום מה נתקעו לי המגבלות של הסדנה היחידה
שעשיתי, שהכללים בה היו דיאלוג בלבד.

חג שמח!



"מה לעזאזל?!"
"מה קרה?"
"אין לנו רוזמרין? איפה הענף-רוזמרין שהיה תלוי פה?"
"לא יודע. מה זה שם מאחורי המלחיה?"
"זה טימין".
"אז תשתמשי בטימין, מה זה משנה?"
"אני משתמשת גם בטימין, זה לא אותו דבר, לכל אחד מהם יש את
התפקיד שלו... אוף... די, אין לי כוח לזה. נמאס לי כבר. כואב
לי הגב".
"אז תנוחי. עוד מעט אני מסיים לנקות ואני בא לעזור לך."
"תודה."
"טוב?"
"טוב, תודה מותק. אתה יכול לזרוק את העיתונים?"
"את לא רוצה לתת אותם לשכנים כמו תמיד?"
"לא, רונית עוברת דירה עוד מעט, לא יהיה לה זמן לעבוד איתם".
"מה היא עושה איתם בכלל?"
"עיסת נייר. היא ממש טובה בזה".
"ראית עבודות שלה?"
"כן, לפני כמה חודשים היתה לה תערוכה".
"וואלה. טוב, אני אחזור לנקות".
"חכה רגע, מתי אמרנו להם לבוא?"
"בשבע, אבל הם יאחרו".
"למה הם יאחרו?"
"לא יודע למה, ככה זה".
"ומה אם הפעם הם לא יאחרו?"
"אז נדע שזה לא הם."
"הא הא..."
"ונגרש אותם. 'מי אתם ומה עשיתם למשפחה שלי?' ככה נגיד להם".
"הא הא הא..."
"ונחפש להם אנטנות ירוקות בתוך הראש עם הסלולרי - ביפ ביפ
ביפ!"
"מצחיק אחד... יודע מה, יש רוזמרין בכל פינה בעיר הזאת. תיכף
אני ארד למטה לחפש".
"הם לא אנינים כמוך, את יודעת, הם לא ירגישו".
"הם ירגישו שזה בסדר, אבל שזה לא מדהים, והם לא ידעו להגיד
למה".
"למה זה חייב להיות מדהים?"
"ולמה הכל צריך להיות מצוחצח?"
"את היית מעדיפה שהחותנת תחשוב שאת מזניחה את הבית?"
"במילא כולם יודעים שאתה מנקה. וחוץ מזה אני לא מתכוונת להיות
חולת נקיון כמוה, זה גובל במחלת נפש".
"זאת לא מחלת נפש, היא פשוט אוהבת שהכל נקי".
"גם אני אוהבת שנקי, אבל לגור במושב, עם רצפה לבנה, שצריך
לשטוף שמונה פעמים ביום בגלל הבוץ של הגינה - זה חולה נפש".
"זה לא מדויק, יש לה גם שטיחים שהיא שואבת כל שעתיים".
"נו, אז אם ככה, הכל בסדר".
"את רואה."
"בכל מקרה, אין הרבה מנות צמחוניות, והרי עדי והחבר שלה לא
יאכלו שום דבר אחר, אז אני רוצה שיהיה להם טעים".
"אפשר לעשות להם פלאפל".
"אי אפשר, זה קטניות".
"אה, וואלה. שכחתי. איך קוראים לחבר שלה?"
"איל".
"איל. וואלה. גם הוא צמחוני?"
"יותר גרוע, טבעוני."
"מה זה אומר?"
"אסור ביצים, אסור גבינה..."
"איזה קוקו".
"נו, מצא מין את מינו".
"מה שנכון, נכון. מה ההורים שלך אומרים על זה?"
"על מה? על זה שהוא קוקו או על זה שהיא איתו?"
"כן, על הכל".
"אתה מכיר אותם, הם לא אומרים הרבה. אמא שלי אומרת שהוא נחמד
ואבא אומר שהוא צריך לחזור בתשובה".
"לחזור בתשובה?"
"כן".
"מה זה יעזור אם הוא יחזור בתשובה?"
"זה לא".
"אז למה..."
"זה אבא שלי, מה אתה רוצה."
"וואלה. אבל חוץ מזה הוא נראה להם בסדר?"
"אני יודעת... לא שאלתי אותם. למה, איך הוא נראה לך?"
"לא, סתם. הוא בסדר, אני יודע."
"לבת שלך היית מרשה לצאת איתו?"
"מה זה היה עוזר לי אם לא הייתי מרשה? איזה בת תקשיב לי עם איך
שהוא נראה?"
"אויש, הגזמת, הוא לא נראה עד כדי כך טוב".
"טוב, עדי לא תסכים איתך".
"היא מאוהבת בו, אז ברור שהוא נראה לה טוב".
"בעיניך הוא לא נראה טוב?"
"הוא נראה טוב, אבל לא עד כדי כך טוב. הוא נראה בסדר, לא יותר
מזה".
"בעיניי הוא נראה ממש טוב".
"אתה נראה הרבה יותר טוב ממנו".
"איזה מתוקה את".
"באמת!"
"בסדר, בסדר".

"מה את רוצה, הוא נראה הרבה יותר טוב. הוא גבוה".
"אבל הפנים שלך הרבה יותר יפות".
"איפה את רוצה להושיב אותם?"
"מה ז'תומרת? ליד השולחן".
"יופי נחמה, ברור ליד השולחן, אבל מי ליד מי?"
"שישבו לבד, סידורי ישיבה נעשה לחתונה".
"אוקיי".
"אתה רוצה להתקשר לאבא שלך?"
"בשביל מה?"
"בשביל להגיד חג שמח".
"כבר אמרתי לו".
"כן, אבל היום הערב חג, אז אולי..."
אם זה היה חשוב לו הוא היה מתקשר אלי בעצמו".
"לך זה לא חשוב?"
"זה לא אותו דבר".
"נכון, אבל זה אבא שלך. הוא לא היה בסדר, אבל הוא עדיין אבא
שלך".
"זה הוא שבחר ללכת, אז שהוא ישמור על קשר".
"זה בסדר שאתה כועס עליו, אבל..."
"אני לא כועס".
"אבל אתה לא רוצה לדבר איתו".
"אני לא רוצה להתקשר אליו".
"פעם אחרונה שהוא התקשר בקושי דיברת איתו".
"לא היה לי מה להגיד".
"לפעמים אנשים נפרדים, זה לא אשמתו של אף אחד".
"וגם יש אנשים שנשארים ביחד".
"נכון, אבל אתה מאשים רק אותו בפרידה."
"מה זה אומר?"
"זה אומר שלא רק הוא היה שם".
"רק הוא הלך  לחפש ריגושים בחוץ".
"אבל אולי היתה לו סיבה מבפנים".
"למה את מצדיקה אותו?"
"אני לא מצדיקה אותו, אני רק אומרת שהוא אבא שלך ושאתה מאשים
אותו על דברים ש..."
"שמה?"
"שאולי זה לא רק אשמתו".
"טוב, אין לי מה להגיד לו".
"תגיד לו חג שמח".
"ואז מה?"
"ואז כלום. אם אתה רוצה תגיד לו שאתה עסוק בלנקות, כי החברה
שלך מזניחה את הבית ואתה לא רוצה שאמא שלך תדע".
"למה לערב את אמא שלי?"
"כדי שהוא יידע שהיא מוזמנת".
"הוא כבר יודע".
"אז שלא ישכח".
"גם ככה לא אכפת לו, בטח מעשן ג'וינטים עם הסטודנטית שלו במקום
ארוחה".
"טוב שהזכרת לי, צריך לסלק גם את הג'וינטים".
"ואחרי זה הם בטח מזדיינים על השטיח והוא מרגיש צעיר".
"אויש, זה ממש מגעיל".
"כן, בעיקר אם השטיח לא נקי".
"לא, התמונה הזאת... של אבא שלך... זה ממש מגעיל".
"אחרת למה הוא עם מישהי בגילה?"
"אני לא חושבת שצעירות מזדיינות יותר טוב. יש להן יותר מדי
אישיוז".
"לך לא היו אישוז".
"היו לי מלא אישיוז! על מה אתה מדבר!"
"איזה אישיוז?"
"כל מיני... מה זה חשוב".
"ועכשיו אין לך?"
"יש לי הרבה פחות".
"איך זה?"
"עם הזמן... וגם זה שאנחנו ביחד ואני בטוחה איתך".
"גם אמא שלי היתה בטוחה ותראי מה קרה".
"זה לא אותו דבר".
"למה לא?"
"כי אמא שלך, עם כל הכבוד, מנקה את החיים שלה מסימני חיים לא
רק על הרצפה".
"היא לא הכי חמה, זה נכון אבל..."
"אבל מה?"
"אבל הוא היה איתה מלא שנים, מה פתאום זה נהיה חשוב?"
"כי פתאום הוא התחיל לחשוב על החיים שלו, כי לא נשאר מהם
הרבה".
"מאיפה את יודעת את כל זה?"
"נראה לי ככה".
"ולמה ככה נראה לך?"
"כי זה קורה הרבה".
"איפה למשל?"
"מה שזה חשוב? קורה. ולאבא שלך גם קרה שמשהו לא התאים לו, והוא
התחיל לחשוב שיש חיים מחוץ לאג'קס ופגש את רונית".
"מאיפה את יודעת איך קוראים לה?"
"אתה אמרת לי".
"אני לא ידעתי."
"לא ידעת?"
"לא. מאיפה את יודעת?"
"כי רונית אמרה לי".
"איזה רונית?"
"מהדירה ליד. הוא היה בתערוכה שלה וככה הם הכירו".
"למה לא אמרת לי?"
"כי כעסת עליו נורא, ולא היית מוכן לזה".
"ממש יפה מצידך".
"אתה רואה?"
"מה אני רואה?"
"אי אפשר לדבר איתך על זה, אתה לא מוכן לשמוע".
"טוב, אני חוזר לנקות".
"אל תהיה כזה. תתקשר אליו. גם לו יש צד ולא שמעת אותו בכלל".
"וגם לך יש צד וגם אותו אני צריך לשמוע?"
"הייתי צריכה לספר לך, אבל זה לא קל. חוץ מזה, זה היה יכול
להגמר כל רגע".
"את חושבת שהוא באמת אוהב אותה?"
"אני חושבת שזה מה שהם צריכים עכשיו".
"תמיד הוא עושה מה שבראש שלו ולא אכפת לו מכלום".
"תתקשר אליו ותגיד לו חג שמח?"
"לאן את הולכת?"
"להביא רוזמרין."
"כי אחרת זה לא יהיה מדהים?"
"כי יש לו את התפקיד שלו".