מי אנחנו בכלל שנקבע?


כשאני חושב על זה. יוצא לי הרבה פעמים להרהר איך הגעתי לאן
שהגעתי או בקיצור למקום בו אני נמצא עכשיו. ככה זה כשאין שום
דבר מלבדך ומלבד השקט. ולמעשה גם השקט הוא אשליה, כיוון שהשקט
הוא רק מסביב לך, ואילו תוכך גועש ורועש בשלל מחשבות. ומחשבות,
לעיתים קרובות, הן סימן לאי שקט. בייחוד כשאין לך עם מי לחלוק
אותם. ואינך יודע אם הן מציאותיות או סתם פראנויה זמנית, שתקפה
אותך, כי אין בנמצא מישהו לחוות את דעתו עליהם. אז כל מה שאני
עושה כאן זה להתבונן בעצמי, להרהר בתפיסתי את המציאות והחברה
בה אנו חיים, לתהות ולפקפק בקיומו של אותו
כוח עליון, אשר יכול להיות האחראי היחיד לכל אשר עברתי ולכל
אשר אני עובר, בעודי מנסה להתחמק מהצורך הצדקני והתובעני של
לקחת אחריות על מעשיי ולהאשים את עצמי בכל אשר ארע לי. ואיך
אוכל בדיוק להאשים את עצמי, כאשר למעשה אינני יותר מבורג קטן
במערכת, שעשה את שמוטל עליו.

לפעמים אני חושב על אותם ימים בהם עשיתי את מה שעשיתי בלב שלם
ונטול דאגות,
בהם הייתי חסר מודעות לחלוטין להשלכות של מעשיי ושל כל הנוגעים
בדבר. אותם ימים כה נשכחים ורבי געגועים ולו רק בשל העובדה,
שהיה אז שקט. שקט בנפשי. לפעמים זה נראה כאילו מטרת המציאות
והחברה, שבנינו היא לערער את רקמת האיזון הנפשי הכה עדינה
ושברירית, אשר מצויה בגופנו. כאילו הנפש נולדת שקטה ועם הזמן
מקבלת את פניה של המציאות הכאוטית והאכזרית בלא שתהיה מודעת
לכך.

כשאני מביט בקירות האפורים והדהויים אני חושב, שזהו הצבע של
הבדידות. והלא
אפרוריות היא אינה אלא שעמום. השעמום, שבשגרת החיים היומיומית
והקבועה.
והלא  מהם חיי היומיומיים עכשיו אם לא בדידות מתמשכת, אשר
הופכת עם הזמן
לשגרה כואבת.

התקרה קצת רעועה ויש בה לא מעט סדקים וחריצים. לפעמים, כשיש
גשם אז
כמה טיפות מחלחלות להן מבעד לתקרה ונופלות כלפי מטה עד אשר הן
מתנפצות במגען
עם הריצפה ויוצרות שלולית קטנה בה אני יכול גם לראות את עצמי.
על אף שנפשי אינה חושקת לעשות כך, מדי פעם גוברת לה סקרנותי
ואני מציץ מבט חטוף רק על מנת להיזדעזע ולהידהם מחדש מאותם
שערות, שפרצו להם לפתע והתפתלו להם לכל עבר, אך עם הזמן תפסו
להם מקום של קבע בפניי בצורת זקנקן עבה ומאורך, מאותו שער
פרוע, שגדל במשך הזמן ומשתרע לאורך חלקים נרחבים מגופי. אך הכי
גרועות הן פניי הרזות ומרובות העצמות, שהתכערו עם הזמן. לפעמים
אני מביט באותה השלולית ומרגיש, שפנים אלה הם אינם פניי, אלא
פני נפשי. נפשי, שהתכערה עם הזמן עקב אותן רגשות, שהעיקו עליי
והצטברו בי עם הזמן ולא מצאו דרך לבטא את עצמן פרט לאותו גוף
אנושי לתפארת, אשר הפך כעת ללא יותר מאנדרטה לזכר מה, שהיה.

גורלי אכן מר. כשאני מביט בסורגים אני עדיין חושב מה עשיתי כדי
שזה יגיע לי?
מדוע עליי לשלם את  חובי לחברה בצורה כה אכזרית ובפרט, שכל
מעשיי היו בתום לב.
האם מנעתי ממישהו חופש רק על מנת, שיחזירו לי באותו מטבע.
לפעמים אני משקיף מבעד לסורגים אל עבר המציאות ומתמלא קנאה
וזעם. לפעמים אני
עדיין מנסה להיות אופטימי ואומר לעצמי, שיש כל מיני סוגי
בדידות. יש לא מעט אנשים
בעולם, שסובלים מבדידות נפשית, ואילו אני שפר מזלי בעניין, כי
הבדידות, שאני סובל ממנה היא רק פיזית. חיוך עולה על שפתיי.
שפתיים, שצוללות ברגע וחוזרות למקומן הטבעי ואז אני נזכר, שאני
סתם מרמה את עצמי, כי למעשה כל בדידות פיזית היא גם בדידות
נפשית. ובוודאי שאי אפשר להגיד על בן אדם בודד, ששפר עליו
מזלו.

וככה האנשים הבודדים נשארים רק עם המחשבות. חלקם משתגעים. חלקם
פשוט מוציאים
אותם החוצה וכותבים אותם לפני שהמחשבות ישגעו אותם ואילו אני
לא מעוניין לכתוב את מחשבותיי, אלא רק לספר לכם את סיפורי. אז
תישארו ,בסדר. אני מבטיח, שיהיה מעניין ומרתק ויש אפילו פואנטה
בסוף, שאני מקווה, שתפתיע אתכם, כי אחרת הסיפור  הזה לא שווה
כלום ואני אבזבז את זמני לריק.
מצדי אפילו תכינו פופקורן ותאכלו אותו מעל הספר, כשאתם משמיעים
קולות וולגריים.
וולגריים אפילו יותר מסרטי הנעורים של הוליווד. תנמנמו, תפהקו
ותפתחו את פיכם יותר ממה שזונה, שנמצאת 20 שנה במקצוע הייתה
פותחת את רגלייה , אני לא אעלב. רק תבלו קצת זמן איתי, אפילו
במחשבותיכם ותפיגו איתי את אותה תחושה של בדידות, את אותה
תחושת ניכור חברתי, אשר באמצעותה אני משלם את חובי לחברה.


אני זוכר, שקנו לנו טלוויזיה, אז ישבנו אני ואחיי בסלון רתומים
לעבר אותו מסך מהפנט,
שנראה באותם ימים כמשהו קסום מעולם אחר, מתעלמים מכל ישות
אחרת, אשר נכחה באותו רגע בסלון וניסתה להגיד לנו דבר מה כמו
לצעוק לעברנו ולהגיד שהארוחה מתקררת ושנבוא לאכול, אבל זה לא
עזר, כי הטלוויזיה היא כמו חור שחור, שבולע את כל האנרגיה,
שבסביבתו. ואם האנרגיה היא  מחשבות הרי, שאותו חור שחור בדמות
ארצית כבר השתלט על האנרגיה שלנו, כיוון שכל מה ששמענו,חשנו
וחשבנו עליו היו קולות, שבקעו מן הטלוויזיה. מה עוד, שגם אם
רצינו לעזוב את המתחם, שבשליטתה המכונה "הסלון " לא אבה
ברגלינו הכוח להתנגד לאותה קופסא מרובעת ורבת עוצמה. כה רבת
כוח ועוצמה הייתה עד אשר הדבר היחיד, אשר יכול היה להתנגד לה
ולנטרל את ההשפעה היה צ'אפחה רבת עוצמה על הצוואר שלנו מצד
אמא, אשר מלווה במבט זועם על כך שלא באנו לאכול.

אני זוכר שצפינו בטלוויזיה, כשאמא קראה לי. "טוב" צעקתי "אנחנו
כבר מגיעים לאכול "
בעוד עיניי אינן סרות מן הטלוויזיה. כשהיא צעקה שוב את שמי, אז
החלטתי, שכדאי לבדוק אולי מה קורה. כשהגעתי לעבר המטבח. היא
עמדה שם. דמעות זלגו מעיניה. אבל אלו היו דמעות של אושר, כי
היא חייכה. היא החזיקה איזה דף בידה ומיד רכנה לעברי, מחבקת
אותי בחוזקה ומשאירה שריד לח משפתיה האדומות על כל מילימטר
בפניי. "אני גאה בך" היא אמרה, מנשקת אותי שוב ושוב. "תמיד
ידעתי שאתה הילד הכי מוצלח של אמא". יותר מאוחר, כשנרגעה כל
ההמולה הצצתי בפתק, שהיה שם על השולחן. היה כתוב שם שאני גאון.
זה מוזר לדעת, שאתה גאון, לפני שאתה יודע בכלל מה זה גאון.
אולי להגיד למישהו שהוא גאון בגיל צעיר זה כמו להדביק עליו
תווית. זה כאילו מרחיק אותך מכל שאר הילדים, כי כאילו וואו אתה
גאון, אז כבר מבדילים אותך מגיל קטן מכל השאר, כי אתה גאון.
אתה שונה. טוב, זה לא שהייתי כזה חנון אדיוט או מטורף סכיזופרן
כפי שתמיד מראים אותנו בסרטים ההוליוודיים, כלומר היו לי חברים
והשתלבתי בסדר, אבל הייתי באמת קצת שונה מכל השאר. קצת יותר
מדי מצבי רוח. לפעמים מדבר שטויות, לפחות ע"פ בני גילי. אבל
אלו שטויות מהסוג שהיו נשמעות כדברי חוכמה ואינטיליגנציה
הנובעים מתוך סקרנות פנימית עמוקה, כאשר הם באים במגע אוזניו
של בן-
אדם מבוגר.

כנראה שלהיות גאון זה גורל. כי גם אם לא הייתי רוצה להיות
גאון, בכל מקרה הייתי נשאר גאון.  אתה לא גאון מתוך בחירה. זה
פשוט מוטל עליך ככה מלמעלה. הרבה אנשים אולי מקנאים בך, אבל גם
לגאונים יש לא מעט צרות משלהם. לפעמים אני חושב שלהיות גאון זה
גם ייעוד. כלומר, כאילו קיבלת איזו יכולת יוצאת דופן ובלתי
רגילה באיזשהו תחום מסוים או בקיצור חוננת. ובעצם מה שעליך
לעשות במשך חייך הוא לנסות ולהגשים את עצמך ולמצות את אותו
פוטנציאל עצום עד תום. הרי בכל גאון יש את הניצוץ. ואולי
הניצוץ הוא פשוט יכולת להשפיע ולשנות יותר מהאחרים. אולי עקב
כך מהלך חיינו  תמיד יהיה שונה מאלו של האחרים. אולי בגלל זה
אנחנו גם עוסקים בדברים אחרים. אולי
בגלל זה עסקתי במה שעסקתי ובגינו אני יושב כאן בתא המעצר מחכה
לפסק הדין.
אני מצטער. אני באמת לא ידעתי, שכל- כך הרבה אנשים סובלים אך
ורק בגללי. אם רק הייתי יודע...  . אתם מבינים הייתי נאיבי. כל
מה שחשבתי עליו היה למצות הפוטנציאל שלי והרי התפקיד, שעשיתי
אכן היה מאתגר עד מאוד. שמרתי בו על עניין. הוא נחשב לכל- כך
יוצא דופן. תפקיד, שמעמדו הרם הלם אותי. אבל באמת לא חשבתי...
לא יכולתי לראות את זה מנקודת מבטכם. רק עכשיו, אני מבין
בדיעבד.
לפעמים אני ממש בדיכאון על- כך, שאני בודד וערירי כעת וזהו
עונשי. לפעמים אני מרגיש ממש ממורמר וזועם בהיותי השעיר לעזאזל
של אותה מערכת, אשר הניפה לעברי אצבע מאשימה והוקיעה אותי
מתוכה כאילו היה זה לא יותר מאינסטינקט. ולפעמים אני פשוט יושב
פה על איזה כסא, שהצבע שלו מתקלף, מביט בטיפות הנוזלות מהתקרה
ומשנן לעצמי שוב ושוב שלהיות גאון זה גורל.







אתם מבינים,האיש ההוא בחליפה השחורה פשוט היה כל-כך משכנע. הוא
נראה כל- כך בטוח בעצמו. מישהו שכבר עשה את זה. מישהו שכבר
הצליח, שכבר הוכיח לעולם מה הוא שווה. הוא הצליח לרתק ולעניין
אותי בכל מיני מילים אינטיליגנטיות ומפוצצות, שכאילו נלקחו
מהפסיכומטרי. הוגה אותן בסמכותיות ובהידור של נשיא ארה"ב
ובאמינות של שחקן קולנוע. הוא דיבר בלחש ובשקט.  הוא דיבר על
כך, שהם צריכים אותי. שאני כל-כך חכם ומבריק. שאני בן- אדם
נעים הליכות ולא בעייתי. שאני אהיה בורג חשוב במערכת. שאני
אוכל להשפיע. שאני אהיה להם לעזר רב. הוא בהחלט טיפח לי את
האגו וליטף אותו. הסמקתי קצת בעוד האגו שלי מזדקר במהירות
למרומים כאילו היה משהו אחר, שמזדקר, כשמלטפים אותו.
הוא החל לדבר על מבצע סודי. משהו, שכאילו נעשה באישון לילה,
בחדרי חדרים. אףאחד לא יידע. אפילו יותר סודי ממבצעים של צה"ל
והמוסד. אמרו לנו, שכל אחד מבצע חלק מסוים. אף אחד לא רואה את
התוצאה הסופית. אבל אין לנו מה לדאוג. כי יש מישהו, שמטפל בזה
שם למעלה. למעשה לא הכרתי אף אחד מאלו, שעבדו איתי על אותו
עניין. לא הייתי אמור גם להכיר. הדבר רק היה יכול להזיק
לביטחוני האישי. אז עשיתי את חלקי בלי לשאול שאלות. תוגמלתי
כראוי מבחינה כספית. לא היה חסר לי יותר מדי. טוב, אני מודה,
אולי לקחתי את כל העניין ברצינות. אולי התעמקתי בו יותר מדי.
אולי ניסיתי להיות יותר מדי יצירתי. אולי אני אחת הסיבות לכך,
שזה נהיה יותר מדי קשה. אז אולי גם הייתי כזה שמוק, שרצה
להוכיח לכם, שבחיים לא תהיו גאונים כמוהו.
לא משנה כמה תתאמצו. טוב  אז אולי זה לא אולי. בטוח, בטוח
שהייתי שמוק. אז עכשיו אני מצטער, אז מה? אני אוחז בסורגים
וצועק " זה לא מגיע ליייייייי!"  אבל העונש שלי הוא שאין מי
שישמע אותי. טוב, אז הייתי קצת אנוכי. אז לא בדיוק חשבתי עליכם
ועל הסבל שלכם. אבל אתם גם לא ממש חושבים עליי, חוץ מזה, שאתם
בטח נזכרים מדי פעם עד כמה אתם שונאים אותי. רק שתדעו, שגם אני
שונא אותככם! אני דופק את הראש בסורגים, מקווה שאולי אחטוף מכה
חזקה בראש ואדמם למוות. טוב, אז אולי אני חתיכת חרא, אבל גם
לחתיכות חרא יש זכויות. אני ממשיך להלום בסורגים בעזרת ראשי,
אך הסורגים למעשה הם אלה, שהולמים בי. אני חושב על כל מיני
פרחים. על כלניות, על ורדים, על סרפדים, על אקליפוטסים או על
כל דבר אחר. אני ממשיך להטיח את ראשי. הפעם אני עובר לקירות.
זה כואב, אבל זה לא מספיק. נשבר לי כבר. אני רוצה להיות באותה
קטגוריה של הכלניות והאקליפטוסים. אני רוצה להיות צמח... !  

אולי אתם מנסים לחשוב מי אני. אולי אתם אפילו קצת במתח. זה
באמת יחמיא לי אם אתם במתח. כי זה אומר שאני מצליח למתוח
אותכם. זה אומר שאני מוכשר. זה אומר שאני עדיין יודע לתקשר עם
אנשים. כמו שאמרתי אני הרי אוהב את האגו שלי. בייחוד, כשהוא
בשמיים ובייחוד כשאתם מלטפים אותו בתאוותכם הבלתי נלאית לדעת
מי אני. ואולי אני עושה מזה קצת יותר ממה שזה באמת ואולי לא
כזה איכפת לכם ממני. אבל אני חייב להעסיק את עצמי באיזושהי
צורה. אל תשכחו שאני נמצא פה לבד. כבר הרבה זמן, מנסה לשמור על
צלם אנוש. מנסה לא לחשוב על האישה והילדים. אני לא יותר
מקורבן. אני הייתי השעיר לעזאזל. אתם מבינים. בני- אדם תמיד
חייבים להאשים מישהו בדברים הרעים, שקורים להם. כשמישהו מת, אז
אוהבים להאשים את הרופא שלו. כי הרופא לא דחף מספיק ולא הראה
מספיק איכפתיות. והוא בטח גם ישב בבית, עסק בטקסי מאגיה שחורה
ותקע מחטים בבובות הוודו של החולים שלו רק כדי שימותו. אולי
אנשים פשוט צריכים להבין שהעובדה, שחיינו נמצאים בידיהם עדיין
לא הופכת את הרופאים לאלוהיים.
הרי הם עדיין אנושיים וגם טועים. אבל בני אדם הם בשלהם. הם
חייבים למצוא מישהו להאשים. מישהו, שיסמל את התגלמות הרוע
המוחלט. מישהו עם אף גדול, דם ילדים, שניגר מפיו וטלאי צהוב על
המעיל. טוב, בניגוד ליהודים אני גם עסקתי במשהו, שיותר הזיק
מאשר הועיל. אבל בטח שלא הייתי היחיד. פשוט היה הכי נוח להאשים
אותי וכשהכתבה התפרסמה אז... אתם מבינים. מישהו בגד בי. מישהו
הדליף את השם שלי ואני... אני הייתי נאמן תמיד. אולי העובדה
הזאת היא מה שהרס אותי, אולי באמת לא האמנתי, שהם ימכרו אותי
ככה. כל המערכת רקובה. אתם לא מבינים את זה! כולם עובדים
עליכם. התקשורת מוצאת לה את הילד הרע ומשמיצה אותו בשביל
התקשורת. אתם מבינים היא צולבת אתכם עד כדי כך, שהייתם מעדיפים
להיות ישו. טוב, אני אגיד את זה בפעם האלף. זה לא, שהייתי
מלאך, אבל בטח שלא הייתי השד היחיד מהגיהנום. חוץ מזה, נראה
אתכם עונים לטלפון ב- 3 בלילה, כשיש דממה מעברו השני של הקו
ואתם צועקים לבני זונות, שיזדהו אם הם גברים ובינתיים התחתונים
שלכם כבר נרטבים מרוב הזיעה המצטברת והפחד קודח לכם במוח. חוץ
מזה, גברים- בטוח שהם לא, מקסימום נשים, כי הם אפילו לא טרחו
להזדהות.
אבל הם בטח צחקו כהוגן, כאשר הילדים שלי שאלו אותי למה הם
צריכים לנסוע במכונית שחורה עם אנשים גבוהים וחסונים, שלבושים
בחליפות שחורות ומשקפיים שחורים, שמסתירים את פניהם הזיוויות.

רעד עבר בכל גופי. אבל אהבתי אותו משום מה. התחלתי לנסות
ולשרוט את הקירות
בכוח הציפורניים. הרעש נשמע כמו גיר, שנשבר על הלוח. הצטמררתי,
אבל אהבתי את
זה. אהבתי את המשחק החדש. אהבתי את ההתרגשות, שאחזה בי. אז
המשכתי לשרוט
ולשרוט עד שהאצבעות ייכאבו. עד שהציפורניים יישברו. לא איכפת
לי. "לא איכפת לי!
גם לחתיכות חרא יש זכויות... "  צעקתי.

לפעמים בא אחד השומרים לסיור כזה של אחה"צ, מסייר בין התאים
כדי לבדוק, ששום דבר
לא השתנה. שאף אחד מאיתנו לא נס על נפשו מן המקום המצחין הזה.
או שמא הוא עושה את זה כדי שנשגה באשליה ונחשוב, שלמישהו איכפת
לנו. שמישהו שם דואג לשלומנו.
לפחות היום זה נראה כאילו למישהו איכפת מאיתנו. התעוררתי לקול
נקישת צעדים, אשר
הפרו את הדממה האינסופית, שאליה התרגלתי. לפני שהספקתי להבחין
בכך, כבר נחת לידי... הבטתי בו בהלם, מפנה את מבטי לסרוגין
לעבר הקיר והרצפה, מצפה בסתר ליבי לשמוע איזה קול אנושי, שיגיד
שאני לא טועה, שיגיד לי שאני יכול לחייך בשקט.  זמן רב לא
ראיתי אותו. עיתון! שפתיי החלו להתעקם לזווית, בה לא היו מזה
זמן רב. זווית של חיוך. עיתון! עיתון! קשר לעולם החיצון! החלתי
לפצוח במחולות. פרחתי מאושר.

החלתי לרפרף רפרוף מהיר על פני דפי העיתון, מביט במגוון
הכתבות, אשר מחכות לי ורק לי, שאקרא אותן. אמנם שום דבר לא
השתנה. שוב איזה גבר זרק את אישתו מקומה שנייה.  איזה כוכב פופ
כתב ביוגרפיה שערורייתית ועוד כוכבת פופ אחרת התלבשה כאילו
הייתה חוה, לפני שאכלה מעץ הדעת. השבח לאל על אותה תמונה,
שבעזרתה נוכל אני ויד ימין להעביר לילות קרים ויבשים בצילה.
המשכתי לעבור על פני דפי העיתון, קורא בעיון כל מאמר, משנן את
כל הפרטים והמספרים כאילו היה לי למחרת מבחן בהיסטוריה.
כשהגעתי לעמוד האחרון נסכו פניי לפתע הבעה עגומה. שם זה הופיע.
כבר הספקתי לשכוח, חשבתי, מרכין את ראשי בין זרועותיי, שכון על
הרצפה, מביט אל האופק הדמיוני החבוי מאחורי כתלי הקירות
האטומים והסוגרים, משליך את העיתון לעבר צידו השני של התא.
העיתון, אשר ערך את הסקר. הסקר, שפורסם בעמוד האחרון. הסקר,
שבו נשאלה השאלה "מי האדם הכי שנוא במדינה?" 60% בחרו בי. אך
החדשות הטובות הן שבין גילאי 17-26 95% בחרו בי. כשאני חושב על
זה עכשיו אז כנראה, שהייתי צריך להוסיף מרכאות למילה טובות.

אני מאמין שלא תאמינו לי אם אני אגיד לכם, שהחיים הם דבר טוב.
אז אני גם לא אגיד לכם.
   

לפעמים אני נזכר באותם ערבים מיוחדים ונשכחים, בהם האח דלקה.
הם פתרו תשבץ ביחד. אני הייתי יושב ליד שולחן העבודה, מתקתק
במחשב בהנאה לשמע קולה של ילדתי הקטנה השרה לצלילי תוכנית
טלוויזיה חדשה, שזה עתה החלה. חיוך רחב עולה על פניי כשאני
נזכר בהבעה הרצינית והעגומה , שעלתה על פני בני, כשנשארה לו רק
הגדרה אחת לסיים את התשבץ והוא לא הצליח לפתור אותה.

לפעמים אני נזכר באותו יום גורלי, בו שמעתי לראשונה את אותו
רעש ייחודי וכל-כך צפוי.
רעש של נקישת רגליים בלתי מוכרת וצעדים חרישיים של פולש זר הבא
לתבוע את מבוקשו
הסטתי את הוילון מעט, תוחב את ראשי, כך שלא יבחינו בו מבחוץ.
מביט ימינה, מביט שמאלה. סגרתי את הוילון ונשמתי לרווחה ולו
לרגע קט. איזה מזל, חשבתי לעצמי, ששלחתי את האישה והילדים, .
שוב, שמעתי רעש. הפעם ידעתי שזה זה. ידעתי, שזה יגיע. בגלל זה
שלחתי אותם, את הילדים. את המשפחה.  הסטתי את הוילון. כעת הם
היו כבר קרובים מדי כאילו צצו משום מקום. צליל של חבטות
מסיביות על דלתי חסרת האונים, "תפתח, אנחנו יודעים, שאתה שם"
הם זעקו." תפתח עכשיו, אחרת... "  את ההמשך לא הייתי צריך
לשמוע. עדר של אנשים זועמים וכועסים. אנשים, שפגעתי בהם בדרך
זו או אחרת.
אנשים צעירים ברובם, שנראו כעת כמו עדר של כפריים זועמים,
שמחפשים אחר איזה
פושע או איזה מכשפה לצוד. חלקם מחזיקים לפידים, חלקם קלשונים.
ואחרים...
טוב, אני לא יודע מה עם האחרים. אבל זה נראה כמו תמונה מסרט
בלהות.
התנשפתי ונאנקתי עד שהרגשתי שכבר לא יכולתי יותר להמשיך. כל-כך
רציתי להפסיק, אבל המשכתי. המשכתי לרוץ כאילו חיי תלויים בזה
ואכן הם היו תלויים. אבל הם היו כל-כך רבים. עדר של צעירים
זועמים, מלאי תאוות נקם. החזקתי את הבטן בצד. היא כאבה. הרגשתי
כאילו אני הולך להתפוצץ. רגליי כמעט שבקו חיים. נעצרתי מלנוע.
לא יכולתי יותר...
ואז זה הגיע -סילונים של דם המתנקזים מתוך גופי לעבר הסביבה
כאילו היו גל אימתני בים, שמאיים להטביע אנשים. נעליים מחודדות
בקצן, שהלמו במוחי ובכל מקום אפשרי בגופי. " אתה גרמת לנו
להרגיש חרא!" הם צעקו בעוד שטף של אגרופים קמוצים וחזקים כברזל
פילח את הסרעפת, שבבטני. " אתה גרמת לנו להרגיש כמו טיפשים! זה
מגיע לך!" הם אמרו בזעקת כאב אמיתית וחסרת מעצורים, שמוצאת בי
את פורקנה.
" למה זה מגיע לי?" אמרתי בעודי נאנק, נותן לשברי המילים לצאת
מפי. הם לא ענו.
" אבל לא עשיתי שום דבר רע. זה לא שאני פושע או משהו... " .
והם רק צחקו במעין
צחוק חלוש וממורמר כזה. צחוק, שמראה שהם עברו הרבה . צחוק,
שבא להקל ולהשכיח את הסבל, שהם עוברים מדי יום. הסבל, שאני
גרמתי לו. " לא, אתה הרבה יותר גרוע מפושע" הם אמרו משמיעים
קולות אחרונים של צחקוקים " אתה פושע, שמשטה בכולם, כדי
שיאמינו, שהוא לא פושע..."

בכל מקרה שלטון החוק של היום הוא לא מה שהיה פעם. אנחנו לאט
לאט חוזרים יותר ויותר אחורה. שלטון החוק של היום נראה בערך
כמו ימי הביניים או שלהי המאה ה-19 ברוסיה, כשחבורות ששל
איכרים אנאלפבתים אנסו ורצחו כל יהודי חי, שהיה לו האומץ לנום
בקרבתם ובזזו את רכושו. הכל נפרץ. השלטון נותן להמונים
הממורמרים שעיר לעזאזל כלשהו לפרוק באמצעותו את תסכולם והם
משתפים איתו פעולה מבלי לדעת שהם מתוכמנים על ידו.

ההיכל הענקי היה בנוי בצורה כיפתית, כך שרוב הקהל היושב בו
יהיה במרחק פחות או יותר שווה מהמרכז, בו כמובן התנהלו
העניינים. "כמה נעים" היה להיות מובל בשלשלאות ע"י שני סוהרים
בשביל המוביל מהכניסה לאולם לעבר מרכזו, כשאני חוטף מכל כיוון
מטר של קללות, גדופי נאצה ושאר מטעמים. הלכתי את כל הדרך,
שפוף, מרכין את ראשי ומשתדל שלא להביט באותם פרצופים מלאי
שנאה, מנסה לחשוב על המשפחה שלי ועל החיים הטובים, שיהיו להם
בלעדיי. הרעש רק הלך וגבר. ככל שהתקרבתי למרכז, לדוכן הנאשמים
המבודד והחשוף נראה היה שנשימותיי הלכו והתקצרו. כל צעד היה
נראה כדורש יותר ויותר מאמצים עד שנראה היה שגופי לא יכול לשאת
אתם יותר. לרגע אחד נדמה היה שאני הולך להתמוטט. הרגשתי את
עצמי נופל, כשרק כתפיהם החסונות של אותם שומרים החזיקו את גופי
מעל לקרקע. פניי האדימו. אגליי זיעה ניטפו מעל מצחי. הו, כמה
שייחלתי לעצמי למות באותו רגע. כמה שייחלתי שההשפלה הזו תסתיים
כבר.

הקהל, תאב הדם, רק המשיך והגביר את צהלות השמחה שלו לאור מצבי
העגום.  השומרים הקימו אותי. הם רצו להמשיך לתמוך בי עד אשר
נגיע לדוכן. אך סימנתי להם להשאיר אותי לבד. לראשונה, מאז
שנכנסתי להיכל הרמתי את פניי והיישרתי אותם לעבר הקהל, מתחיל
ללכת לכיוון הדוכן, כשעודי מביט באנשים בפנים רציניות, הולך
לבד בדרך בה גורלי מוליך אותי. מקבל את האחריות למעשיי. מקבל
את העובדה שאין צדק בעולם. ככל שהתקרבתי לדוכן, הלכו והשתתקו
הקולות, שמסביבי. היה זה מעין נצחון קטן. העובדה שיכולתי אני
ללכת באומץ בעקבות גורלי ובראש מורם לעבר סופי הידוע מראש,
גרמה להם להשתתק. באותו רגע ידעתי, שהם הבינו שאני יותר בן-אדם
ויותר גבר ממה שהם אי פעם יהיו. נגשתי לדוכן. ממולי ישבו מספר
שופטים, כשבפניהם לא מעט קמטים וניכר היה שהם כבר מעבר לגיל
העמידה. לראשיהם אותם פאות אנגליות ומסולסלות, שהכרת עד עתה רק
מצפייה בסרטים. תחילה, הם שאלו אותי כל מיני פרטים טכניים כמו
שמי, מספר תעודת הזהות שלי ומספר הכליאה שלי. לאחר מכן עברו
להתלחששויות בינהם ומיד שבו כשבפיותיהם אותה שאלה, שלשמה למעשה
התכנסנו כאן היום. "האם אתה הוא זה, אשר חיבר את הפסיכומטרי?"
שלבתי את כפות ידיי מאחורי גופי ,הבטתי בפניהם, היישר לתוך
עינהם, כשפניי ללא ניע ואמרתי "כן" בצורה הרצינית והנחרצת
ביותר, שיכולתי לחשוב עליה. הם חזרו להתלחשש. נראה היה שהם
מטכסים עצה. כעבור זמן קצר הם סמנו  לכל היושבים בהיכל לעמוד.
אחד מהם החל לשאת דברים: "פושעים מוגדרים כאנשים העוברים על
החוק. אולם הפושעים האמיתיים, על אף שלכאורה הם אינם עוברם על
החוק, הם אלו שגרמו להרבה אנשים להרגיש רע עם עצמם. אתה גרמת
להרבה אנשים להרגיש טיפשים. בכך גרמת לפיתוח של דימויי והערכה
עצמית נמוכה בקרבם והגרוע מכל, גרמת להם להרגיש רע. ממש רע.
ואם אי פעם נרצה למגר את כל הרע בעולם, נאלץ להתחיל עם אנשים
כמוך. לפיכך אנחנו מוצאים אותך אשם."

אז זהו, אני מניח שעכשיו אתם יודעים מי אני. ואם הגעתם עד פה
אז כנראה שהסיפור שסיפרתי באמת היה מעניין ושהצלחתי למתוח
אתכם. כנראה שעוד נשאר בי כישרון כלשהו, יכולת שלכם היא אולי
נראית לפעמים טריוויאלית ויום יומית, אבל למישהו שנרקב לכל-כך
הרבה זמן בכלא ובדידות של עצמו, זה אומר המון. בשבילי, לדעת
שאני עדיין יכול לתקשר עם אנשים ולשמור על צלם של אנושיות אחרי
כל מה שעברתי זאת מחמאה עצומה. האמת, הייתי רוצה להגיד לכם וגם
להאמין בעצמי שהעולם הוא מקום טוב יותר, כשאני נמצא מאחורי
הסורגים, אבל כולנו יודעים שהכול אותו חרא, שיהיו עוד מספיק
אנשים כמוני גם בתחומים אחרים של החיים, שייגרמו לאנשים לטפח
דימוי עצמי נמוך ולהרגיש רע עם עצמם ושפסיכומטרי הוא לא יותר
מאשר שם, שבני האדם כל הזמן מחליפים. וזה בסדר, אתם גם לא
צריכים לדאוג שאחרי שתלכו אני אשאר לבד, כי האמת היא שאני כבר
לא.

זה היה נראה כמו יום אחד, שהיה סתם ככל שאר הימים הארוכים,
האינסופיים והמשמימים שהלכו וחזרו על עצמם. אני זוכר שבאותו
רגע הייתי שרוי במהלכה של הפעולה היומיומית הכי שכיחה של החיים
שלי בכלא, שהייתה בהייה בקירות הסתומים האלה, שגררה אחריה כמעט
תמיד נבירה ממושכת במחשבות, כשלפתע שמעתי צעדים מתקרבים. אם יש
דבר אחד שאתה לומד בכלא זה לזהות אנשים ע"פ הנקישות שלהם. זה
פשוט אחד הרעשים הבאמת חיים היחידים שאתה שומע מלבד הנחירות של
עצמך. אבל הפעם לא היה זה רעש הצעדים והנקישות, שהתרגלתי
לשמוע, אלא משהו קצת אחר, רעש קצת שונה. ישר מיהרתי אל הסורגים
כחיה בעלת חושים מחודדים המריחה וחשה דבר מה מתקרב וזוקפת את
אוזניה כלפי מעלה. הבטתי דרכם החוצה. ואכן לאט לאט ראיתי שלא
התבדתי ושמלבד הסוהר היה עוד בן-אדם, שהלך מאחוריו מעט שפוף
וראשו היה מורכן לכיוון הרצפה. שניהם התקדמו לעבר התא שלי.

לא יכולתי להסיר ממנו את עיניי. הבטתי בו בהלם כמו תינוק בן
שנתיים שראה זה עתה את הדבר הכי יפה בחיי. חיוך תמים בצבץ לו
לאיטו מבעד לשערות זקני העבות. סוף כל סוף אחרי כל-כך הרבה זמן
הרגשתי שמחת חיים מהי. סוף כל סוף יש איתי עוד בן-אדם בתא. בן
אדם, אשר אוכל לחלוק איתו את סודותיי הכמוסים ביותר ולספר לו
את קורותיי וכל אשר עבר עליי מאז ועוד מלפני שהגעתי למקום הזה.
אבל בהתחלה הוא רק שתק, ראשו עדיין שפוף ועיניו נעוצות ברצפה.
בפניו היה מבט רציני. הוא נראה כל-כך צעיר לעומתי. הרגשתי שעבר
עליו דבר מה נורא. רציתי לבכות בשבילו. הבעיה הייתה שכבר מזמן
שכחתי איך עושים את זה.

וככה הוא המשיך לשתוק למשך זמן מה, מנסה להתעלם מקיומי, מנסה
להסתגר בתוך עצמו.
אבל מתישהו הוא כבר שם לב שאני כל הזמן נועץ בו את אותו מבט
חולמני, שגורם לי להראות כמו שוטה גמור. הוא ניסה להפציר בי
כמה וכמה פעמים שאני אפסיק להסתכל עליו ואני פשוט הנהנתי כאילו
אני מבין והמשכתי להסתכל עליו.
יום אחד הוא פשוט נכנע, אנחת רווחה קטנה נפלטה מפיו והתחלנו
לדבר. דברנו הרבה וכמעט על כל נושא שבעולם, על העבר, על
המשפחה, על החיים הכל. הרגשתי כמו ילד קטן כאילו מאז ומתמיד
חיכו המילים האלה לצאת ממני. יום אחד הוא שאל אותי למה אני פה
ועניתי לו. הוא הביט בי ממושכות ושתק. כששאלתי אותו למה הוא
נמצא פה הוא לא ענה לי. וכך לפתע עברו להם ימים על גבי ימים של
שתיקה, כשאני מנסה לדובב אותו והוא מתעלם ממני כאילו מעולם לא
דיברנו.

יום אחד בעודי ישן הרגשתי ידיים חזקות אוחזות ומושכות בחולצתי.
הוא היה רכון מעליי, מבט של זעם ותעוב בפניו. הוא ניסה לטלטל
את גופי בעוצמה, צועק שזה מגיע לי, שאני חתיכת בן-זונה אפס
מאופס ושהכול בגללי. ידיו עברו מהר מאוד לצווארי. כבר הרגשתי
את לשוני יוצאת החוצה מפי לחיפוש אחר אוויר, אבל בהינף יד
אחרון של כוח הצלחתי להעיף אותו ממני, מרגיש את עצמי מתחזק
יותר ויותר ככל שהקרב נמשך עד אשר הצלחתי להכריע אותו, כשאני
שוכן מעל פרצופו וברכיי נמצאות על ידיו, נועלות את מרפקיו. אני
מניח שמלכתחילה לו באמת רצה, הוא יכול היה להרוג אותי . לפתע,
הוא פשוט התחיל לבכות כמו ילד קטן, נותן לכל אשר עבר עליו
להשתחרר. הרפתי מאחיזתי בו, נרתע מעט. הוא קם, עודו בוכה, נגש
אליי וחיבק אותי כאילו הייתי אביו האובד, שהוא לא ראה מזה שנים
ואז הוא אמר לי שהוא זה שקיבל 800 בפסיכומטרי.