מועמד למוות
תמיד אמרו לי: תלך עד הסוף, תהיה קיצוני, תחשוב מהר ותגיב מהר,
אין זמן לחיות. אולי לא רואים את החיידקים, אבל הם כאן, בכל
צעד וצעד, נכנסים אל הפה ויוצאים ממנו. בכל עיטוש אנחנו
מועמדים למוות. תמיד אמרו לי: אל תנסה לעוף - אתה תיפול, תשבור
את המפרקת ותמות. אסור לאכול בפה פתוח זה מגעיל. את מי? את
הסביבה. הסביבה אמרה לי שזה יכאב אם לא אקשיב לה.
אז אני מקשיב. אני נוסע ברכבת ומקשיב. כל אחד בשלו. בין אם זו
פרחה עם שיער מתולתל שצועקת לחברה שלה לפנות לה מקום או בחור
מבוגר שמחליף עוד דף בעיתון. הם מסביבי. היצורים האלה, בני
האדם, ומי אני? זה שמנסה, זה שמקשיב, זה שמגיע כל ימי שישי-שבת
לביקור, זה שמנהל חיי שנאה-אהבה טיפוסיים עם הצבא, זה שמחפש
בסתר אהבה אך לא מוצא, זה שמקשיב לעולם, אך לא שומע כלום.

תחנת רכבת
ויש הזדמנויות. למשל עכשיו, כשאני יורד מהרכבת. היא עומדת שם,
די נחמדה. תחת גדול כמו שאני אוהב, בפרופורציה. היא שם, לא
עושה דבר, אולי גם מחכה ומצפה, אך למי למי למי? כמו בסצנה מסרט
היא מביטה בשעון, ממהרת לאנשהו. אולי מישהו מחכה לה? למה שלא
יחכו לה בבית, הן תמיד תפוסות, או יצאו כרגע מקשר. היא מזעיפה
את הפנים ואני חושב - היא חמודה. אני מקשיב, אולי היא תדבר. זה
לא יגמר אם לא תספר- עולה לי הפרסומת לראש. הכל חם מסביב, תמיד
חם בישראל. השעון הגדול שבתחנת הרכבת עומד מעל ראשה אך היא
בוחרת להביט בשעון. כמו בסצנה מסרט היא מעלה את הפנים ומביטה
בי. ואז, הפלא ופלא, מבחינה בי מביט בה ומחייכת.

סצנה מסרט
העולם דפוק, זה לא אני. אולי אני כמו כולם, מזיע הרבה, גומר
מהר, מדביק מסטיקים בהיחבא מתחת לשולחנות ברכבת, עוקב אחרי
מחשופים, אבל זה לא אשמת האנושות שאני כזה? לפני שנה עברו לי
החצ'קונים והגיוס לצנחנים הוריד לי במשקל. אז אני בגדר הנורמה,
אבל עדיין, משהו חסר. אולי אני לא שייך, תמיד אמרו - תהיה
קיצוני, אז הייתי. ניגשתי אליה ונישקתי אותה על פיה.
לאחר כשתי דקות, עם לחי אדומה, הבטתי שוב בישבנה הנאות הולכות
ומתרחקות ממני בזעף-פחד. אז מי יאמר אם זו אשמתי או אשמת
העולם?

הספסל האחורי
אני מגיע הביתה. הקיבוץ נשאר אותו הדבר. הפרות אוכלות,
התרנגולות מקרקרות, העצים גבוהים והציפורים מפריעות לישון מחוץ
לחלון בימי שבת בבוקר. החצר מלאה באורחים והשבילים ריקים בשבת
בצהריים. כמו תמיד ענת שם, גדלה איתי ולא איתי, הופכת לנערה
יפה אך רחוקה מהישג יד. כמו תמיד, אני הצנחן השב הביתה, גיבור
השכונה, חוטף המוני נשיקות-לחי ומבטים קרירים מצידה של ענת.
כמו תמיד אני מרגיש אותו הדבר כשאני רואה אותה. כמו אז, כשרצנו
יחפים והקוצים בערו ברגליים אבל זה לא היה משנה, רצנו בשדות
כדי להגיע לעצי האגוזים. כמו אז שחבר שלי נדלק עליה לתקופה
קצרה ושמרתי ממנה מרחק, מנסה בכל הכוח להבין למה, כמו בבית
הספר שהיינו מתעלמים אחד מהשניה אך מודעים זה לזו וכמו כל ימי
שישי-שבת כשאני חוזר לקיבוץ והיא עוברת לידי בשבילים, מרכינה
ראש ומסמיקה מעט. או כשאני חוזר עם מישהי, היא מזעיפה את
הפנים. זה היה ככה תמיד, זה לא ישתנה. אני יודע איך הגלגל
מסתובב, הפוך. מה שרוצים קורה כשלא רוצים ולהיפך. מי שיישב
בספסל האחורי אולי יינצל מתאונה מקדימה, אבל יפסיד את החיים.
ואני, כמו תמיד, יושב מאחור. ואני בטוח שהבעיה של שנינו זה
שאנחנו יושבים בספסל האחורי, כל חיינו. מחכים לכך שהאוטובוס של
החיים ייעצר ואנחנו ניזרק החוצה, כי לבד - זה קשה.

מוישה
אמרו לי - תהיה קיצוני, תחווה את המוות ותמיד. קדחו לי במוח
בנאומי המפקדים, הרעילו לי את הנשמה ודחפו לי את פילוסופית
הקרפה-דיאם. אז החלטתי לרדת ממסלול הרכבת המהירה, לדרוך על
האדמה ולהבין את האמת. או יותר נכון לגשת אליה, אל זו שעושה לי
כאבי בטן של התרגשות, זו שיש לה שיער ארוך ושחור, כבר שנים,
וגומת חן אחת בצד. אך כמו כל פילוסופית חיים שעתידה להתגשם -
גם זו התגשמה. באותו קיץ הגיע מוישה לקיבוץ. מנהל החשבונות,
הממלוח מהעיר הגדולה, הכיס תפוח והחזה נפוח, ולא משחרר אפילו
חיוך אחד. כשראיתי אותם ביחד פעם ראשונה הבנתי, ענת היא לא כמו
כולם. היא גרועה יותר. זאת שהסמיקה, זאת שבכתה מהתרגשות, זו
הנחבאת לכלים, או לשיחים כשצריך, זו שהלכה בדרך הרעה, דרך שביל
האבנים המוזהבות. במקום אהבה יש לה את מוישה. ולי? את משינה
ברקע וסיגריה ביד, לא נותר אלא להתנחם בזאת.

נוסע בכיוון אחד
כל חיי אני מקשיב. לעיתים לעלים בבית הקברות, נושרים על הקבר
העתיק של אבי, לעיתים לקול צחוקם של חבריי, מנותק מהמציאות
שלי, לעיתים לחיידקים. כן, אני מקשיב להם. בדמיוני הם ידידיי
ואני איתם - אויב האנושות. אני והם נמחוק את הכל במחי-יד. אני
והם ננדוד עם הבלי פיהם של האנושות ונתפזר ברחבי העולם. נתחבא
בעצים של פרו, בנהר של מצרים, בזבובים של בוליביה, ונחווה את
חווית החיים במלואם, ואז את המוות. ממילא הוא נמצא יותר בחיים
מאשר במקום אחר. מי יודע איפה זה המקום האחר הזה? ולמה לנו
בעצם למהר אם הוא נמשך באמת לנצח? אז אני חוזר לספסל האחורי,
נוסע בכיוון אחד לשומקום-הרחק מהקיבוץ, נושם טוב טוב ונותן
לזיהום העולמי להכנס,
לחדור, לעשות בי כרצונו, ושואל - זה העולם דפוק או אני?