כשהייתי קטן היה לי משחק כזה שהשתפר עם הזמן,הייתי מכווץ את
עצמי ממש ממש קטן בפינה של חדר-ממש מתכוץ ואז לא היו רואים
אותי.
קראתי גם את כל ספרי דנידין כדי לשפר טכניקות,כל פעם שעיצבנו
אותי הייתי מחייך חיוך קטן לחארות -שלא ידעו שאני הולך
להעלם,מתכווץ בפינה ושוב לא היו רואים אותי.
כשגדלתי שכללתי את את עצמי-ועכשיו גם יכולתי להעלם שהייתי
אומר- "שקוף" ,כל פעם שנמאס לי הייתי נצמד לקיר-סופר עד שתיים
-אומר שקוף וזהו,כולם היו עוברים על פני בלי להסתכל עלי
אפילו-כי לא היו רואים אותי .
כשגדלתי כבר לא רציתי להעלם,היו לי בחינות וחברים ולא היה לי
זמן לשחק במשחקי דנידין טיפשים,יום אחד כולם עיצבנו
אותי,כולם!!! ומשחקי ההעלמות לא פעלו.
כל כך כעסתי ,שאפילו חיוך קטן כזה לא יצא לי-טענתי את הרובה
ועמדתי ליד הקיר ,מכווץ ככל שיכולתי-
ואז חייכתי חיוך קטן -ראיתי אותם,את כל המעצבנים-אמרתי -"שקוף"
אחת .....שתיים.....נעלמו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.