באותו זמן היא כבר לא הייתה ילדה כל כך תמימה, אבל עדיין היה
אפשר לראות בעיניים שלה שהיא עוד קטנה. היא לא הייתה מאלה
שעושים מעשים קיצוניים או צועקים בקולי קולות רק כדי שאחרים
ישימו לב אליהם, אבל כבר באותה תקופה היא החלה להבין שהחיים לא
סובבים תמיד סביב מה שההורים מצפים ממנה. ושהיום שלה לא צריך
להיגמר עם רדת החשכה בין ארבע קירות, שרק המבט בהם יכול לגרום
לבן אדם לחוש לכוד בתוך עולם סגור בלי יציאה מוחשית ממנו. הדרך
היחידה שהייתה לה לצאת מאורח החיים המוקצב שהיה לה הייתה לצאת
ולהתחיל לחיות את החיים כמו כל נערה בגילה שרוצה לראות את הצד
השני של החיים האלה. זה לא שהיא הייתה מחויבת לחיים שהיו לה,
היו לה הרבה אפשרויות, היא פשוט אף פעם לא חשבה לעומק מה נמצא
צעד אחד נוסף מעבר לאופק שלה.

היא כבר לא הייתה ילדה תמימה, היא כבר למדה איך לעשן, ועכשיו
המבט בחשכה גרם לה פתאום לחוש משוחררת וחופשיה, שלא כמו פעם,
לפני שנה למשל, כשרק הצצה קטנה בחושך יצרה בה בהלה וגרמה לכל
גופה לרעוד ולמוחה לשלוח איתותים ברורים לכל הגוף - שהדרך
הביתה הרבה יותר בהירה ומושכת. עכשיו החושך היה כולו שלה, היא
הרגישה אותו בכל גופה, הוא כבר הפך להיות חלק ממנה והחיים שלה
כבר התחילו עם הופעתו.

עכשיו היא כבר לא זוכרת איך היא הכירה את החברים החדשים, ואת
האמת - זה כבר לא משנה. העובדה שהיא נמצאת בחברתם היא הדבר
שאולי באמת גורם לה אושר, הידיעה שבעולם הזה קיים מישהו, אחד
או יותר, שתמיד יהיה שם בשבילה ויתמוך בה ברגע של חולשה,
מועוררת בה כל פעם מחדש תחושת שמחה ונחת. היא עדיין לא בטוחה
אם היא עצמה מגלמת את דמותה של מישהי כזאת בשביל אדם אחר, אבל
אם כן, אז גם העובדה הזו גורמת לה אושר. כי הרי אין דבר טוב
יותר מאשר הידיעה שמישהו בעולם הזה בוטח בך ויודע שתהיה שם
בשבילו, והיא הרגישה בדיוק את זה, והיא נדהמה לגלות זאת כאשר
בפעם הראשונה היא הרגישה מה זו אהבה. אני לא יודעת אם זו הייתה
אהבה אמיתית, אבל אני יודעת בוודאות שזה היה רגש חזק שמאוד קשה
להיפטר ממנו, ויכול להיות שגם עכשיו הוא נאבקת בחוזקה על מנת
לסלק אותו ממנה.
זה אולי נשמע מוזר, אבל ככה זה היה. בהתחלה היא הייתה בטוחה
שהרגש הזה והמצב שהיא הייתה בו היו הדברים הכי נפלאים בעולם,
אבל לאחר חודשיים שלושה היא החלה להבין שהתפשרות על ליטוף ומבט
אוהב לא תגרום שמחה לזמן רב. אם היא תסתכל אחורה בזמן היא תוכל
לראות שכבר בהתחלת פרשת הרגשות שלה אפשר היה לראות שזה לא
יוביל אותה לסוף שמח, אבל בהתחלה הזו היא לא רצתה לחושב על
הסוף, כל מה שהיא רצתה באותה תקופה היה... לא ברור לי מה בדיוק
היא רצתה, אבל אני יודעת שאותה תקופה תמיד תישאר נצורה בזכרונה
כאחת התקופות היפות בחייה. ולא כמו בכל סיפור אהבה, היא לא
זכתה לקרוא לו "שלה". ואני גם לא חושבת שהיא הייתה צריכה, אבל
לדעתי העובדה שזה נגמר (אני קוראת למה שהיה אז "זה" כי לא אני
ולא היא יודעות במפורש מה היה שם, ולכן איננו יודעות בדיוק איך
להגדיר את זה), אולי פתח לה את העיניים לעולם האמיתי בחוץ,
והשאיר דלת פתוחה לחוויות חדשות שהיא עוד מצפה לפגוש.

עכשיו אני כן מבינה אותה, ואני אולי יכולה לנחש מה קורה איתה
עכשיו, אבל זה כבר סיפור אחר, עכשיו היא כבר ילדה לא כל כך
תמימה, היא יודעת כבר להבדיל בין טוב לרע, היא עדיין אוהבת את
החושך והיא שמחה שהיה מה שהיה.