ממלא לי את הריק שנוצר בסוף עידן ה-20.
שותים יין אדום בכוסיות משכרות.
מלטפים את השפתיים בנגיעות רכות על הזכוכית השברירית.
היין מטפטף לגרוננו, מתגלגל על הלשון, מרטיב בטעם יבש.
יורדים לים. שני כיסאות מחכים רק לנו.
האורות של חיפה מציירים את הרקע לתמונה פסטורלית.
ים, זוג, חיבוק, נשיקה רכה. מרחוק זה נראה ממשי, אמיתי, מהותי,
מבחוץ.
והנה הלילה חוצה את היום בו נולדתי ומרחיק את התאריך הילדותי,
לתוך הזמן המבקש ללכת הלאה.
אתה ואני נצמדים ליחד שאיננו.
ואתה שם בלי מסגרת, ברקע.
דמות בלי עבר ובלי עתיד, נמצא שם רק בכדי להגיד.
בלי שם ובלי עיניים, רק לרגע, רק לבינתיים.
הים מחכה, אתה משדל אותי להיכנס לתוכו ואני,
שלא צריכה להשתכנע כי רגליי הנשטפות טועמות טעם מוכר, עבר,
שנפער, שנזכר.
הנה אני, סוגרת מעגל, נטבלת במלוח המתקתק, שוטפת אותי מימים של
מחנק.
מקווה.
החולצה שלך נדבקת לחזי, למותניי, לובשת אותי, חושפת אותי
באקראי.
אתה רואה דרך השקיפות את גילי הנשי, את ההתפתלות.
עיוור מלהבחין בשפתיי המתפללות.

הגלים מכסים כמו שמיכת תינוקות, הים מפשיט את השדים שלי
והרוחות.

נ"ב
תודה על החולצה - יופי של סמרטוט לספונג'ה.