כל הקטע הזה של בוא ולך עושה לי כבר רע.עוד לא פקחתי עיניים
בבוקר של עצבים כבר מתחיל להיות נמאס.
דודות מנשקות, הורים שמנסים ללמד את ילדיהם את הדרך המוסרית
אבל ייגנו על בניהם גם כאשר יאנסו קורבן תמים.
מורים מלומדים מנסים לתקשר עם חבורת מסכנים שאת עתידם הוורוד
לשחור צובעים, שלטון של צבועים, כל אחד לעצמו, מחילטים בשבילנו
שאחוז המובטלים יישאר בשלו.
פצצות אטום, פצצות מימן, פצצות מהלכות, מרוב חרדה אנשים שמים
לזה סוף.
טראומה של זקנים שיושבים בפארק כל אחר הצהריים מנסים לראות את
הטוב שבעולם הזה ולחשוב מה היה,מה יש ומה הולך להיות איתנו...
מה יהיה...
החלטתי לכתוב לך לאו דוווקא בגלל שרציתי להראות לך כמה אכפת לי
מהעולם הדפוק הזה, להיפך, לא אכפת לי כלל. מה שכן, אכפת לי
מאלה שייצטרכו להתיישב פה אחרינו, הרי יהיו כאלה, לא?!
הם יצטרכו לחדש ולבנות, לשפץ ולשקם הכל מחדש.הם הרי ראו וקראו
בספרי ההיסטוריה שלהם מה קורה כשאין מוח. לתופעה הזו אני קוראת
זא"מ ראשי תיבות של -זבל, אוכל וממון שלושת אבות החיים ממנו כל
אדם ממוצע בפלנטה הזו ניזון.
זבל-מתכוון לעוני שבכל דבר או יותר נכון השאריות הלפט-אובר של
הטופ.
כל הקטע הזה של מחסנים-מחסני אופנה, מחסני חשמל, מחסני ספרים,
מחסני מזון -.אנחנו בעצם ניזונים משאריות גם כשיש לנו את הכסף
לחיות מהמוצר האמיתי, הראשוני אבל כמובן שנעדיף לקנות משהו זול
ואיכותי יחסית.
אוכל- שליש מהעולם הם שמנים ברמות אובסיטיז אנשים שחיים בשביל
לאכול ולא להיפך.השליש השני הוא אלא שאוכלים בשביל לחיות ועל
הדרך גם נהנים מזה ושליש השלישי הם התפוחי בטן ולא מעודף
מזון.
רק בשביל ההדמיה, אם כל אדם מהשליש הראשון ואולי גם השני בעולם
היה תורם אחוז ממה שהוא אוכל בשבוע זה היה מספיק לכל הפיות
הרעבים שדועכים בשקט.
ממון- כסף, כסף, כסף. לאן שלא תלך תשמע את המילה הזו בכל שפה
שלא תהיה.
אנשים חיים בשביל כסף, גם כשיש מספיק, ומה - מה זה מספיק?
אנשים גונבים בשביל כסף, רוצחים, מרמים רבים, מוכנים למכור את
כל גופם ונפשם, את הצביון  ואת כל מה שהאמינו בו, לזרוק הכל
לעזאזל רק בשביל לאחוז בשטרות הירוקים, הכחולים והכתומים -
בחפיסות, בתיקים, במזוודות, בכספות, בבונקרים, בחשבון ענק.
לפני שיצאתי מהבית בבוקר מוקדם וקריר פתחתי את כותרת העיתון
וראיתי את הכיתוב האדום:
"שטפונות, סופות הוריקן, התפרצויות געשיות". אמרתי לעצמי הנה,
איתני הטבע ייקחו את כולנו בסופו של דבר,.הרי הכדור הזה שעליו
אנחנו חיים לא יתקיים לנצח. כמה אפסים שלא תוסיף לסיום הזה זה
עדיין לא נצח.
עוד כמה דקות הסתכלתי על התמונות האיומות של בתים מפוררים,
בע"ח מעופפים, אזורים שלמים שחזרו להיות פיסת אדמה.
הטבע רוצה בחזרה את שלו. צודק. האדם לקח ממנו חלקים נרחבים,
עשה בו את זממו, זיהם וניצל את כל משאביו לטובתו ולא עצר אף
לרגע לחשוב האם זה מכון, האם המצב יכול להמשיך כך עוד זמן רב.
אז אמא אדמה, אבא ים וילדי האוויר מתקוממים ומתנקמים בבן האנוש
והורסים לו את מה שבנה וייצר, מנסים לעצור את המחדל, מנסים
ללמד לקח, אבל הוא לא לומד. לא לומד.
החיים הם מעין אופרת סבון אחת גדולה.
צעירים חסרי מנוח, היפים והאמיצים, טלנובלות.לא חסר.
לראות אותם ולהרגיש את עצמנו.
זה בדיוק אותו הדבר כמו ללכת לראות ביום הולדת שלך "חיים
שכאלה" שעשו עליך. כשהיית תינוק קטן ושמנמן ואיך שאמא ואבא
שחקו ועזרו לך ללכת ולמדו אותך לשחק בקוביות.
ואיך שגדלת לביה"ס הם מלאו לך את הארון במשחקי מחשב , משחקי
אינטיליגנציה, די.וי.די ורק שהילד שלהם יהיה משכיל, מתקדם,
מחונן ,עתידי יותר ממה שהם היו ויהיו אי-פעם.
והילד? הילד נהנה, מורגל לצרכים המתייקרים שהוריו סיפקו לו.
ואז כשאתה גדל ורוצה לקנות, להיות, מבקש שטרות של חמישים, של
מאה ,הם יכעסו ויטיפו שלא כך מתנהגים, שהילד שלהם מפונק ולא
מוכן ללמוד, רק מול המסך כל היום, במחשב, בטלויזיה מסתגר ולא
מדבר איתם, רק עם עצמו.
ואתה מה, אתה לא יודע כבר מה לעשות אבל ממשיך בדרך הרגילה שאתה
רגיל לה. כי זה מה שאתה מכיר  וזה מה שלימדו אותך.
והרי הם יודעים. יודעים הכל.