בדירה לא גדולה, בקושי דירה - שני חדרים, בו נמצא כל מה שהיא
צריכה או תצטרך לעולם.
החום הכבד שפקד את הרחוב לא הותיר נפש חיה בחוץ. בשמיים הופיעה
השמש במלוא עוצמתה, השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת.
בתוך בית בעל קירות דקים היה קשה לפספס את החום המורגש.
שרועה על המיטה, פניה טמונות בכר. קול בכי דק - כמעט חרישי,
נשמע!
היא ניתקה עצמה מן המיטה והלכה אל המכתבה הסמוכה, הוציאה משם
דף ועט. התיישבה על כסא, ונתנה למילים לצאת.
מלאת כאב בפנים והרבה דמעות בחוץ, מבעד למסך מטושטש שהבכי יצר
היא התחילה לכתוב את כל מה שלא יכלה או תוכל לומר אי פעם:

גולן:
אני לא חושבת שאני אוכל להתגבר אי פעם על האובדן שלך. איך הלכת
ממני בכזאת קלות! איך ויתרת עלי. אני יודעת שאין לי את מי
להאשים חוץ מאת עצמי, אבל אם רק היית נותן לי עוד זמן, אם רק
היית מקשיב. עוד הזדמנות, עוד רגע - הכל יכל להיות אחרת.
אני כותבת את המכתב בלב כבד, אבל המילים יוצאות והכאב מתפוגג
לו אט אט.
מעולם לא הצלחתי להבין את גודל הטעות, אך ימים עברו והשאירו את
חותמם עליי.
מאותו יום שעזבת אותי בוכה ומתייפחת בשדרה שבפארק ועד היום לא
הצלחתי לאהוב אף אחד, זאת הייתה משימה קשה עבורי שלא הצלחתי
לבצע. והרבה מעבר לכך, לא הפסקתי לאהוב אותך.
הייתי צעירה, חיפשתי מישהו שיבין אותי ומצאתי אותך במרוץ של
החיים כנגד הזמן, כמעיין בלב מדבר היית לי, לא יכולתי לבקש
מישהו יותר טוב ממך - אתה היית מושלם עבורי.
כיום אני בת 30, מבלי  להרגיש 12 שנים חמקו לי מבין הידיים.
בינואר הקרוב אתה תחגוג 52 חורפים.
איך הזמן עובר. אני מתגעגעת, כל כולי מתגעגע אלייך, אל חום
גופך, אל פנייך המחייכות אך בעיקר אל החוכמה שלך - איך שנתיים
איתך לימדו אותי כל כך הרבה, אולי הרבה יותר ממה שהייתי יכולה
ללמוד לבד במשך זמן חיים שלם.
הייתי רוצה להאמין שאתה עדיין אוהב, שאתה סולח, שעודך חושב
עליי. הייתי רוצה לדעת מה אתה עושה עכשיו, מה ממלא את
מחשבותיך, האם יש לך מישהי אחרת, מה שלום אשתך.
7 שנים לא הצלחתי להתגבר עלייך, האם ייתכן שגם זמן חיים לא
יספיקו?!, האם הגיוני שלנצח אתאבל עלייך?!, האם אני אשוב
לאהוב?! כל-כך הרבה שאלות, כל-כך הרבה מחשבות, אבל אף אחד
שייתן את המענה עליהן.
אני אמורה לחייך, לראות עולם, להנות מכל יום כאילו אין מחר,
אבל במקום אני יושבת כאן בוכה והיום לא עובר לי.
אני כל כך מצטערת, אם רק היית יודע עד כמה, אבל אני מצטערת רק
כי אתה לא נמצע כעת בין זרועותיי, אין לי כל חרטה על מה
שעשיתי, וגם אם הייתה ניתנת לי ההזדמנות להחזיר את הגלגל הייתי
עושה הכול בדיוק אותו דבר.
אתה בטח חושב שהכאב שלי ציני, אבל הוא לא, הכאב שלי מכלה אותי
כל יום קצת יותר ולפני שהוא יגמור אותי סופית - אני נותנת לו
הזדמנות לצאת.
הבטחת לי הרים וגבעות, עולם שלם - אמרת תתן לי, אז איך זה
שברגע אחד הכול קרס, ההבטחות שלך, האהבה שלנו?! לא להאמין כמה
תמימה הייתי, קיבלת אותי טהורה וטובה, נהנית ממני כל רגע -
לימדת אותי להסתכל על העולם בדרך שלך ואני חייבת לומר שזאת דרך
נפלאה.
אם רק היית יכול לדעת כמה אתה באמת חסר לי, כמה אני זקוקה לך,
אבל כנראה  אתה לא מרגיש כמוני - כי לא אהבת כמוני.
הנחמה היחידה שלי שאתה לא איתי, היא הסיבה שבגללה עזבת אותי.
אין בזה כל הגיון, אבל משהו גורם לי לחשוב שזאת הייתה רק סיבה
עבורך... תירוץ לא מוצלח.
אחרי שסיפרתי לך עליו, סביר להניח שהחלטת ללכת על זה עד הסוף -
או הכל או כלום, מאחר וידעת שאני אבחר בו.
מוזר - אני כותבת את המכתב ולפתע דברים מתבהרים לי. מי היה
מאמין שלומר את שעל הלב אכן עוזר?!
הכל מסתדר לי עתה, אתה טענת שהוא מעיק עלייך - כשבעצם מי שהעיק
עלייך זאת אני! אתה השתמשת בו כתירוץ! אתה לא מבין כמה פספסת,
כמה אתה מפספס עכשיו.
זה עוד לא מאוחר - אתה עדיין יכול לשוב ולקחת חלק בחייו. אני
יודעת שהוא רוצה. הוא לא מפסיק לשאול עלייך, כל פעם מנסה לקבל
פיסת מידע חדשה עלייך וכל פעם הוא מוכן לשמוע את הסיפורים
עלייך שוב ושוב ושוב.
אני יודעת שהוא ישמח להכיר אותך... הייתי רוצה שתשקול את
האופציה הזאת - להכיר אותו!
אני לא מבינה אותך, למה זה היה צריך לקרות בצורה הזאת!? מה
רצית ממני? אני סה"כ הענקתי לך את מה שאישתך או כל מאהבת אחרת
לא יכולה - הענקתי לך י-ל-ד, לו ציפית חיכית ורצית כל חייך.
רק כאב חווית - ככה אתה אמרת, או שמא אלו גם  היו חלק
מהסיפורים שנהגת לספר לי?! תמיד הרגשתי כמו בשעת סיפור .

די כבר! צא לי מהחיים, צא לי מהלב! צא לי מהנשמה... אני פשוט
לא מסוגלת יותר, זה הורג אותי!
למה? למה אני כאן בוכה עלייך כשאתה לבטח כבר שכחת ממני!!!.
רק המחשבות עלייך גורמות לי להיות בעננים, אבל הן גם אלה
שמורידות לקרקע כאחד.
אני צריכה רק אות, סימן משמיים - ממך, שהכל בסדר שאתה חי, נושם
וזוכר!...
דבר אחד בטוח - שעד יום מותי אני לא אתן לך לשכוח, גם אם זה כל
מה שיהיה בינינו אי- פעם, זיכרון!
זיכרון ישן, כמו יין - ככל שהזמן עובר הוא הופך להיות יותר
ויותר מתוק, זיכרון שאולי אתה כבר הצלחת להשכיח.
תן לי ולו, תקווה לשובך...

זאת הייתה הדלת שגרמה לה להפיל את העט ולהשליך את המכתב אל הפח
שנמצא מתחת למכתבה.
זה היה בן שנכנס עם תיק שגדול ממנו לפחות בשתי מידות, הוא
הוריד את התיק והניח אותו לצד הכניסה הוא רץ אל אמא - נתן לה
חיבוק, נשיקה וביקש שוב לשמוע על האבא הטייס שלו. שוב היא
סיפרה  לו את הסיפור על הקרב האחרון שלו, איך הוא הפסיד ומת
וכי לא יחזור ל-ע-ו-ל-ם.
היא יודעת שאותם שקרים שהיא מספרת לבנם, הם בעצם הנחמה שלה...
היא יודעת שהוא אכן לעולם לא ישוב, והיא בחרה לספר לבן את זה
בצורה הזאת... אך היא לא ידעה שהגורל הוא שקובע לה את החיים
וכי הוא לא סיים לקבוע את גורלה!

             To Be Continued...