בבת אחת חוזר אליי הקשר עם ההווה, עם המציאות. קצת כמו להתעורר
בפתאומיות משינה או מחלום בהקיץ, רק שבמקרה שלי מדובר באיזה
פאק בזיכרון לטווח קצר, כמו שריטה בדיסק. אור חזק של זרקורים
מופנה כלפיי, מסנוור את העין האחת שעוד עובדת אצלי. מטח של
קרניים חודר אליה, בועל לי את האישון ומציף אותו בלובן
אינסופי. עוברים כמה רגעים, אני מצליח להסתגל לתאורה החונקת.
אז מה הולך כאן? אני יושב כמובן. מלפניי קהל גדול של אנשים,
כולם שותקים, מאזינים. מה אומרות פניהם? חלקם חסרי הבעה, חלקם
נרגשים, כמה אפילו מזילים דמעה. אני מסב את ראשי ימינה. ממש
לידי עומדים בחור, בחורה ועוד בחור. פניהם אל הקהל, מחזיקים
מיקרופונים ומתנועעים. לבושים ירוק משום מה, תלבושת אחידה.
מדים, טמבל, מדים ירוקים. ומה משמאל? עוד שתי בחורות, גם כאן
מדים, מתנועעות. ושוב הקהל. פלאש מהשורה השמינית, בעילת אישון
קצרצרה. חלק מהאנשים בשורות הראשונות מניעים את ראשיהם לפי
הקצב. נסחפים בכניעה אחר משמע האוזניים ומהנהנים בהסכמה. הו,
כוחה של ריתמיקה. ושוב שמאלה. שתי בחורות כמו שאמרנו. מדים
מגוהצים, מכנסיים צמודים, יושבים טוב. האחת נמוכה ושמנמנה
והשניה לא. מתנועעות. אני יושב אני. לא מתנועע, לא מזיז את
הראש, לא מזיל דמעה. מה הלבישו עליי כאן? חולצת קורדרוי לבנה -
אפשר להריח את אבקת הכביסה של נורית, מכנסיים כחולים, לא
ג'ינס, שיהיה חגיגי כנראה, ונעליים שאי-אפשר לראות. אולי
נתכופף קצת. לא, לא יפה עכשיו פתאום מול הקהל. מזיע לי בגב.
הקורדרוי הזה מעצבן, חוצץ בגסות ביני ובין המשענת. מבט חטוף
לגלגל ימין. נצור. טוב מאוד. אנחנו זוכרים מה קרה שלשום כשאהוד
לא נצר אותו. כמעט התהפכתי שם. בפעם האחרונה שהתהפכתי בגלל
גלגלים כלשהם הייתי אני האחראי. זוכרים גם את זה. עכשיו כבר
למדתי כמה ערמומיים הם, לא שעכשיו העניין בשליטתי ובכל זאת -
זוכרים, גם אם אין בכך תועלת. עכשיו אחרים דואגים לגלגלים שלי
והגלגלים דואגים לי. עכשיו זה עכשיו, ועכשיו פירושו גלגלים. אז
איפה היינו? הראשים הפסיקו להנהן, גם להקת המגוהצים כבר לא
מתנועעת, אך עודנה לצדי. מישהו משמאל מניח לי יד על כתף ימין.
מעין חצי חיבוק. אני מסב את ראשי - הבחורה הלא-שמנמנה משמאל.
היא קצת מתכופפת, רוכנת אליי ופניה קרובים לפניי, אך היא לא
מביטה בי, אל הקהל היא מביטה. שפתיה הורודות מתנועעות ברהיטות.
בין מילה למילה היא מחייכת בחמימות. שיניים לבנות. הופ, זרזיף
מתעופף מתוך אות שורקת, פוגע בספוג של המיקרופון. את המיקרופון
היא מחזיקה חזק. רק שלא יראו, רק שלא יגלו, אומר האגרוף, לופת
את המיקרופון. היא לוקחת נשימה עמוקה ומסבה את מבטה אליי. אני
נאלץ להביט בה. שוב מחייכת. ורוד. ריסים עבים מדי נסגרים
ונפתחים שוב ושוב. עיניים לא שקטות, סורקות באימה אצורה את
הפנים המעוותים שמולן. האישונים מתרוצצים בבהלה מלחי מצולקת,
לעין עצומה, לעין פתוחה למחצה. המבט עוצר לבסוף, נח על הקרע
העקום המשמש אותי לאכילה, לנשימה, לעיתים לסוג של דיבור.
אישונים קטנים, מזועזעים, מתכווצים בחרדה. פה מכוער, פעור
בעקמומיות, עוד מעט ויבלע אותם כמו אסלה אימתנית. והנה מגיע
הקאט המיוחל - העפעפיים נסגרים בהחלטיות, קוטעים את הסיוט, גם
החיוך הפך מריר. הזרוע עדיין חצי מחבקת אותי, אך הפנים
המלאכיים מתרחקים ממני ושבים להביט בקהל האוהד, הגואל. שפתי
הברבי מדקלמות בעדנה עוד כמה מילים אל תוך המיקרופון ולבסוף
מגדילות לעשות ומחייכות חיוך מקסימלי, כמעט כואב, מלא שיניים
צחורות. הקהל מגיב מייד. אלו שהיו נטולי הבעה נראים כעת
מרוגשים, אלו שהיו מרוגשים, מתכרכמות פניהם והם מזילים דמעה,
ומי שהזיל דמעה מתייפח בקולניות. שאר המגוהצים מצטרפים אל
חברתם, מתקרבים אליי ומניחים עליי ידיים חצי מחבקות. סוג של
תמונה קבוצתית. איזו אחווה, איזו לכידות, ואני במרכז. אוהבים
אותי! אני מביט ימינה ורואה כעת מקרוב את הבחור שעומד לידי.
הברבי צמודה אליו, כמו גם אליי, ומחבקת. הוא מחייך חיוך של
מנחה בערוץ הילדים, וניתן כעת להבחין אצלו בהתקשחות ההולכת
ומתרוממת, חבויה במכנסיו הירוקים. עשרות פלאשים אונסים לי את
האישון. עוד ועוד אנשים פורצים את מחסומיהם הפנימיים ומשפריצים
מתוכם בזעקה גדולה מזרקות של דמע טהור. ההתייפחות בקהל הולכת
וגואה, מציפה את האולם בדמעות. כבר נוצרות שלוליות, עוד מעט
והרצפה מוצפת. מי עדיין לא שלף מצלמה? אינסוף הבזקי אור נורים
לעברי, מוודאים ברצחנות את ביתוק הרשתית שלי. אנשים מצלמים
ודומעים, מתעדים אותי ובוכים עליי. וכבר מתחילה להיות כאן
בריכה, ממש כמו בעליסה בארץ הפלאות. אנשים מתחילים להשתכשך
בהגשמה הנוזלית של רגשותיהם, שוחים בתוכה וממשיכים למלא את
האולם בדמעות.
וכשמפלס מי-הרגש מגיע כמעט עד תקרת האולם, נחלש מטח הפלאשים,
הקהל נרגע, מנגב את העיניים. כל אחד שולף מכיסו גלגל הצלה
מרוקן מאוויר בצבע האהוב עליו, מנפח אותו ומתיישב עליו. איזו
הקלה, איזו רווחה. כולם עכשיו יושבים על גלגלים, צפים בשלווה
על פני מקווה המים הזה - תרכובת מפוארת של התפעמות, רחמים
ואמפתיה אדירה. ממקום מושבי המשוקע במצולות האולם, מבעד לבועות
שבורחות לי מהפה, אני מצליח להבחין הרחק מעליי בברבי המחויכת
ובאהובה הטרי ישובים צפופים על אותו גלגל, צפים אל עבר עתיד
ורוד.