אחר צהריים בבית של סבתא. יושבות מול המרקע, אולי קצת קרוב מדי
ורואות אמיצים חסרי מנוח או משהו כזה.
גם סבא שם, ברקע.
יושבות ואוכלות, אלא מה. עוד לא פגשתי את האדם שאמר לא לאוכל
של סבתא שלו, מעין סטריאוטיפ שאי אפשר להתנער ממנו. אני מעיפה
בה מבט. עיניה משקפות את המסך. פעם עוד הייתי מנסה לדבר איתה
באמצע אבל היא לא הייתה מסוגלת לסיים מענה. סבא שלי ריחם עליי,
לקח אותי לצד והסביר לי שככה היא בזמן האחרון ושאני אניח לה
לסדרותיה. למרות זאת נראה לי שזה נגע באיזשהו עצב כי בכל הפסקת
פרסומות היא הייתה פתאום מסתכלת עליי כאילו אני איזה תרגיל
בטריגו שהיא לא מצליחה לפתור.
ככה, על רקע החלון הגדול במרפסת, היא נראית לי כמו אלה.
המרפסת הזאת. פחות או יותר גדלתי כאן. כאן התהפכתי לראשונה
בתוך הלול. כאן רצתי לראשונה על הכיסא-שולחן המוזר הזה עם
הגלגלים. כאן פגשתי לראשונה את היצור ששמו חתול.
היא מחייכת אליי.
"כל בוקר היא הייתה מביאה אותך לכאן" מספרת סבתי, "ואת יודעת
שאחרי שהיית הולכת כושית הייתה שמה את הגורים שלה בלול שלך?
היא הבינה ששם שמים תינוקות..." עכשיו תורי לחייך. אני מכירה
את סיפור הזה. היא בטח לא בטוחה אם היא סיפרה לי אותו או לא.
לפתע אני קולטת שהיא בוהה בי. כמעט ברחמים.
"מה?" כך אני.
"את יודעת, רוזי, פעם היו לך עיניים אחרות. היו לך חיים
בעיניים. עכשיו זה נעלם."
אני מחייכת בכוח. בא לי להקיא.
"ככה זה סבתא."

החדר שלי לא היה תמיד החדר שלי. לפניי הוא היה חדר חושך, ולפני
זה הוא היה החדר של ההורים שלי. לקראת סוף התהפוכות הוא הפך
למחסן. אני שונאת מחסנים. יום אחד החלטתי שדי מחסן. התחלתי
לסדר, לזרוק, להפיל, לשבור. אבא שלי נכנס להתלהבות ועזר לי בכך
שעשה את רוב העבודה.
כמה ימים אחרי זה וכמה משיכות מברשת, לא הייתם מזהים את המקום.
כך מצאתי את הקופסא. תמיד שעושים סדרים מוצאים אוצרות. אני
מצאתי קופסת תמונות. המון המון תמונות תינוקות של אבא פנאטי.
אחותי נכנסת לחדר ומצאה אותי יושבת בלב ים של פורטרטים. יחד
ישבנו ושחזרנו חצי ילדות. זה היה מרענן. גם ככה אנחנו לא
זוכרות כמעט כלום. אילנה נדהמה במיוחד מתמונות שלי בגיל
שנתיים. "איזה עיניים!" היא צוחקת, "מפחיד פשוט!" אני חוטפת לה
את התמונה ותוקעת מבט ארוך. "למה מפחיד?" אני נעלבת. היא
צוחקת, "תראי איזה גודל! והצבע! מדהים..." אני מסתכלת שוב.
ילדה יפה מביטה אלי מהדף. הכחול של העיניים מהפנט אותי ופתאום
אני לא מזהה את הילדה הזו. "מה יש?" אילנה מלכסנת עין.
"כלום," יכול להיות שהייתי פעם תמימה כל כך? שמחה כל כך? ילדה?

אילנה מציינת שגם היא הייתה תינוקת פעם. "אחת החמודות" אני
מסכימה "בחיים שלי לא ראיתי תינוקת חמודה כמוך." אילנה מעקמת
אף. גם עכשיו, אחרי שנים, היא עדיין לא מאמינה למילה שיוצאת לי
מהפה. אולי בגלל שכיסחתי לה את הצורה כשהיינו קטנות.

ישבתי בסלון בוהה בטלוויזיה. אני יודעת שעכשיו משהו כמו ארבע
וחצי. אני מודעת לעובדה שקבעתי לבוא לנטלי בחמש. אני יודעת
שלוקח לי חמישים דקות להתקלח ולהתארגן. וגם יודעת שכמו כל חבר
כת אדוק אני לא יכולה לעזוב את הבית בלי טקס הירידה למטה עם
איזמי וסידור הבית השיטחי, שזה בערך עוד ארבעים דקות לחשבון.
למרות כל זה אני לא זזה. האיבר היחידי שזז זה הריאות.
שעתיים מאוחר יותר נטלי מביטה בי בייאוש. היא כבר לא יודעת
כעס. זו אכזבה מהולה בהתחלה של שנאה. הייתם חושבים שהחברה הכי
טובה שלי, היחידה שלי אז, תזיז לי. תמשיכו לחשוב.
"אני כבר לא יודעת מה לעשות." היא אומרת.
"תראי אני,"
"מה הפעם??" היא זועמת "היית צריכה לצאת עם הכלבה? היית
חייבת לארגן מחדש את מגירת הגרביים? מה?"
אין לי מה לומר לה. אני יכולה לתרץ מפה ועד יום שלישי אבל
העובדה תישאר בעינה שפשוט לא איכפת לי. משום דבר. בעיקר לא
מעצמי. איך אומרים דבר כזה למישהו שגדל בבית מושלם? איך
מסבירים למלכת הכיתה לשעבר מה זה לבד. כזה שלא נעלם אף פעם?
איך מספרים לחברה שלך לספסל הלימודים בכיתה י'3 שבזה שהיא תמיד
רודפת אחרי הבנות הכי מקובלות ועושה ב-ד-י-ו-ק מה שהן עושות
היא מאבדת את הייחוד שלה? היא הרי תסתכל עליי כאילו אני
חייזר.
אני עומדת מולה כמו פושע במסדר זיהוי. היא מטיחה ואני ספוג
אנושי.

עד כיתה ג' הייתי הולכת לחוג להגנת הטבע. לא מספיק שהייתי
משוגעת על חיות ובעיקר על חתולים, מגיל אפס, אלא שעכשיו כל
העצים והפרחים והשיחים נוספו גם הם לרשימה. תמיד הרגשתי רגועה
יותר ליד איזה שיח מאשר ליד כל בן-אדם. ומאחורי בניין היסודי
היו הרבה שיחים.
באמת מצאתי שם מעט שלווה. יש כזה קטע, מבין אלפי הקטעים
שמקריאים בטקסי זיכרון למיניהם, שאומר שבסוף נגמרות הדמעות.
שנתיים נמשך הניסוי שלי לתיאוריה הזו, באותה פינה מאחורי
היסודי. המסקנות מבטלות את התיאוריה כליל.        

זה מצחיק שלא הייתה לי חולצה שחורה ללבוש. נו מה  כבר אפשר
לצפות מארון של ילדה קטנה. היה לי הרבה ורוד, הרבה כחול, קצת
סגול אבל לא שחור. ניסיתי להגיד את זה בהומור למבוגרת שעמדה
לידי, באמת שאני זוכרת רק טשטוש, אבל היא רק דחפה יד לארון
ומשכה משם משהו כחול כהה שהזכיר שחור.

אני זוכרת קהל גדול של אנשים. אני זוכרת את סבא שלי בוכה כמו
מטורף, אבא שלי המום והמון ידיים דוחפות בחצי אלימות אבן אל
בין אצבעותיי ואותי אל הקבר.
אחרכך אני זוכרת את התקרה בחדר שלי. אני די בטוחה שהיו הרבה
אנשים שבאו לחדר, אבל רק שמעתי אותם. התקרה עניינה אותי יותר.
חשבתי שזה מטומטם שהם שם. מה הם קשורים בכלל, מה הם מבינים.
התקרה מבינה אותי, היא יודעת. היא ראתה אותי ואת אילנה נכנסות
לחדר פעם ראשונה, משחקות במטבח. היא ראתה את אימא מלבישה
לאילנה תחפושת של כלנית. היא ראתה אותי עוברת בייסורים את הכאב
ראש הראשון שלי, כשאימא לידי בוהה בי בחוסר אונים. היא ראתה את
אימא מכינה את אילנה  ואותי ליום הראשון בכיתה א'. אולי אם אני
אסתכל על התקרה כל הזמן הם ילכו. ואז אני אהיה לבד.

בעיניים ריקות ופה סגור צעקתי, אל תלכו.