קר לי, קר לי מתחת לשמיכה, היא מחבקת את עצמה מתחת לפוך. רועדת
מכופפת את הרגלים צמוד לחזה והראש בין הרגלים... הקור הזה ביום
החם של השנה, קור של רעד, של רטט. קור בלתי נסבל ללא כל סיבה,
חם בחוץ, אמצע אוגוסט כולם מזיעים נוטפים עם גופיות ומזגנים,
והיא, כל כך קר לה.
על מה היא חושבת, מה היא מרגישה. חושך בחדר שלה. לילה בחוץ
והשקט הקיצי הצרחות שלה היא צורחת וכולנו שומעים ושותקים. היא
מרגישה את החיה נכנס בה. נכנס ופוגע. איבר איבר מכרסם. שורף לה
והיא צורחת.
בשבוע שעבר היא הייתה בבית, לבד, הוא נכנס מבעד לחלון, בשקט
בשקט לאט ובזהירות. תחילה התעלמה. לא הרגישה, כאילו הוא לא
באמת פה, אוויר. ככה הייתה קוראת לו, אוויר. והוא היה ממשיך בא
ונכנס. תחילה הביתה, אף אחד לא היה רואה אותו, רואה בו או
מרגיש. והיא יודעת שהוא שם, יודעת שאף אחד לא מאמין, והוא גדל
בתוכה מכרסם כל חלק בגוף מתפשט וגדל, מתעצם.
היא מתחת למיטה צורחת והם לא יודעים מה לעשות, לא מבינים מה
עובר עליה, מסבירים לה שהכל בסדר שאין כלום, כמו שהייתה קטנה,
שהאמינה במפלצות מתחת למיטה. אבל היא יודעת דברים שהם לא
יודעים. היא רואה את הדברים שהם מתעלמים מהם, מתרחקים.
היא חייכה פעם כשהוא נכנס, קיוותה להיות חזקה מולו, אספה אנשים
מסביבה חברים, משפחה, אפילו סתם בחור זר שהכירה בגינה, היא
הקימה מגננה, את הצחוק היא הקימה מולו, כל פעם שהתקרב צחקה לו
בפנים, והוא עדיין מצא את הדרך אליה. היא משנה את הגישה מולו,
ניסתה הכל, להאמין, להיעלם, לבקש עזרה, פעם אפילו השתכרה, רק
כדי שלא יבוא, האמינה שהיא תיעלם והוא לא יראה אותה, לא ימצא,
לא ירצה.
בלילה כשכולם עוזבים אותה, כל המאמינים במי שהיא לא, המצחיקה
החייכנית, המוכשרת, הבחורה שכולם מסביבה, שלרגע לא שקטה, בלילה
שכל מעמסות החיים צריכים לפנות את הרגעים לשינה עמוקה הוא מוצא
את הדרך לחלומות שלה,
והיא צורחת.
בבקרים היא מתעוררת, המומה מהשינה, ערנית מהיום, יודעת שהיא
איתם הוא לא יבוא. היא לא תיתן, הם לא יתנו, והוא מוותר מראש
כשהיא איתם, יודע שהחומה שבנתה היא עדיין חומה, והוא עדיין לא
מצא את הפרצה. היא מתגוננת, כמו ילד מוכה נבהלת מכל דבר
שמתקרב, שמנסה לחדור חוששת שזה הוא במעטפת, בתחפושת, זה הוא
שיודע את הפחד שלה מן האמת, ממנו.
והם לא יודעים לא רואים, היא לא מאמינה להם, היא לא מאמינה שהם
אינם רואים, לא מאמינה שזו רק היא. לפעמים היא מגרשת מעליה את
התחושה שהיא כל כך מיוחדת. היא לא מוכנה לקבל את זה, את ההרגשה
הריקנית הזו שלה. היא רוצה להתמלא מולו, להתחזק והוא יודע
בדיוק איפה למצוא אותה, איך לתקוף, מאיפה לגשת, והיא בסך הכול
רוצה נסיגה, שישכח אותה שילך לאחרת.
שקט. שקט ברחובות, הקיץ עומד להסתיים, ריח הגויאבות באף ילדים
על אופניים חוזרים לבתים אחרי משחק או שניים, והיא מתחת לשמיכה
איתו. הם בחדר ליד שומעים אותה, את השקט שלה.
היא לא פותחת את הדלת, מקווה שיכנסו בכוח, היא רוצה שיכנסו
רוצה, אבל מתקשה. היא לא מבקשת עזרה. לא עוד. הם לא יתנו לה,
הם לא נתנו. היא לא עוד תבקש, היא לא עוד תרד לרצפה ותזעק
לשמים.
היא תיכנע לו, היא תיכנע לו, ולו רק שידעו, שזו לא היא זה הוא,
ולא הוא זה שפגע בה זה הם.