אני יפה? היא שאלה, תמיד שאלה אותי אם היא יפה. היא לא הייתה.
היא הייתה נאה, מיוחדת, אבל לא יכולתי להגיד שהיא באמת יפה.
אני חושב שהיא ידעה שהיא לא יפה, אחרת לא הייתה שואלת, אולי
חשבה שהיא יפה אבל הרגישה בתוכה שאני לא חושב.
הייתי בא אליה מנשק אותה, מזיין אותה, מלטף. אחר כך הייתי
מסובב את הגב ונרדם. אהבתי להיות אצלה. נהניתי מהשעות שלנו
יחד, מהליטופים, מהשתיקות, מהשיחות. אהבתי לראות לצידה
טלוויזיה ולדעת שהיא מתבוננת עלי בתשוקה מטורפת, יודעת שעוד
שנייה אקרע ממנה את הבגדים.
היא הגיעה הביתה בשיער סתור, מתנשפת מהדרך הארוכה, החמה, עורה
זהר מלחות בקצה המצח. היא חייכה. כל כך אהבה לראות אותי מונח
לה על הספה, קראה לי מתנה, מתנה עטופה בסרט. רצה אליי, חיבקה
ונישקה, ואותי סה"כ עניין אם הביאה פיצה, ומה יהיה בקטע הבא
בסופרנוס.
לפעמים הייתי יושב מציץ אליה בזמן שהביטה בטלוויזיה ושואל את
עצמי, באמת אני איתה, ובאמת היא איתי. כאילו לא מאמין, או
שאולי לא רוצה להאמין.
זה לא שהיא לא הייתה יפה, אבל לא יפה כמו שאני אוהב. זה לא
שהיא לא הייתה מצחיקה, אבל חוש הומור זה עניין של טעם. זה לא
שהיא לא הייתה חכמה אבל שיחות על איינשטיין מעולם לא היו בראש
מעייניי. אבל כן היא הייתה מלכה במיטה.
אז מה, רק בגלל זה אני איתה? הייתי מתחבט בשאלה הזו. כל פעם
שהשם שלה ריצד על הצג של הפלאפון, הייתי מתמהמה לענות וממתין,
אולי זה יעבור. הייתי רואה אח"כ שיחה שלא נענתה וסובל את
הרשעות שלי. אני שונא להיות רשע, שונא לשקר, שונא להכאיב.
כמה כאב מנעתי ממנה, כמה כאב הכאבתי יותר. היא חייכה אליי,
מאמינה למילותיי ועדיין ראיתי איך אני שובר אותה, אם רק יהיה
לי את האומץ להוציא את המשפט הזה. אני לא איתך, אני ליד.
כל משפט שעניתי לה שקלתי שבע פעמים בראש, ספרתי עד עשר נשמתי
עמוק ועניתי. פחדתי ממנה, מהתגובות שלה, ידעתי שהיא זקוקה לי,
מרגישה אותי. ידעתי שהיא יודעת את האמת ושנאתי אותה שהיא
מעמידה אותי במבחנים האלה. ידעתי שעכשיו אני איתה ורגע אחר לא,
ידעתי שבראש שלה אנחנו כבר בירח הדבש ואילו בשלי, בכלל לא
הכרתי אותה. כל כך הרבה דברים היא ידעה עליי ואני מעולם לא
התעניינתי בה. מי הם החברים שלה, מי הם הידידים שלה, לפעמים
הייתה מספרתי לי עליהם, מנסה למשוך אותי לשם, לעורר את קנאתי.
ועדיין לא התעניינתי, לא רציתי להיכנס לשטח הזה. לא רציתי
שתחשוב שאני איתה, שאנחנו יחד שאני והיא זה לתמיד. רציתי שתמיד
תהיה הפירצה. שבהנפת יד אצא ולא אשוב.
היא לא התקשרה שבוע והרגשתי שהיא מתחמקת, משחקת משחקים של
ילדים רוצה אבל נמנעת, כאילו נורא עסוקה, כאילו יש לה אחר.
ידעתי שאלו אותם משחקים שעשתה בעבר, שתעשה בעתיד. ונמאס לי
מהם. נמאס. לא עניתי לא התקשרתי. הייתי עובר ליד הבית שלה, מת
לעלות ומתחמק. מקווה שדרך החלון היא רואה שאני באזור ולא עולה.
רציתי שהיא תתקשר, שתישבר במשחק ראשונה. הרגשתי כמו בתחרות
מצמוצים. מי נשבר ראשון, אני  או היא. והיא לא התקשרה ואני לא
התקשרתי. ושקט.
יום אחד ישבתי עם חברים בפאב, בפאב שמעולם לא ישבתי איתה, פאב
שימים התחננה שאקח אותה אליו ואני לא לקחתי, נמנעתי. היא נכנסה
כולה זוהרת. יפה. יפה כמו שמעולם לא ראיתי אותה. היא לא ראתה
אותי והתיישבה מולי עם בחור, שאולי היה ידיד ואולי אף יותר.
אבל היא הייתה מאושרת, והרגשתי את הדמעה בעיני מתבצרת ועוד
שנייה נושרת. הרגשתי את ידה על שלו, צוחקת מחייכת, מפלרטטת,
מאושרת. כמה יפה היא.