כל החיים שלי רציתי למות. נראה לי שמהיום שאני זוכר את עצמי,
אף פעם לא היה לי יותר מדי טוב, כי גם כשהיה לי טוב זה היה
סביר, לא יותר מזה.
הייתי ילד רגיל חסר חברים וחסר גאווה עצמית מלווה בחוסר
ביטחון, הייתי כלומניק, כל חיי התחלתי דברים - מעולם לא
סיימתי. ראיתי הכול מרחוק לכלום לא התקרבתי, חלמתי המון.
על עצמי, עם בחורה שתגיד שרק אותי היא אוהבת, עם הון שפתאום
ינחת עליי, עליי בצל התהילה, שאני ארזה ואהיה הכי חתיך, וכל
הבנות מהכיתה יתאהבו בי, כל כך הרבה חלומות.
לפעמים התחלתי ללכת לכיוון החלום, התחלתי דיאטה שכמובן הייתי
על סלט ועל ידו שתי פיתות, כי צריך משהו ללעוס. וכל חיי עברו
ככה בצל החלומות בצל האנשים החשובים יותר שכמובן לא היו אני,
תמיד הם היו רחוקים ממני. לכל כך הרבה אנשים יש את החלום הזה,
למות, אבל לא בכדי למות, אלא כדי שאנשים פתאום ייזכרו בהם,
במתים, ויבינו איזה בן אדם טוב הם היו. אז גם אני חלמתי, הו
כמה שחלמתי, לא ברמה של התאבדות, כי סה"כ, הייתי מרוצה מעצמי,
אלא ברמה שאנשים יאהבו אותי.
ועם כל כך הרבה רגשות של בלגאן בראש ובבטן הגדולה שלי התגייסתי
לצה"ל. כולם חשבו שיהיה לי קשה והיה לי כל כך קל. אפילו כיף.
התעסקתי עם וידאו, לא בדיוק צבא אבל המון כיף, היה להיט. הכרתי
ים של אנשים והמון שינויים עברו עליי, אמנם לא רזיתי וגם לא
מצאתי חברה אבל מצאתי המון ידידות שלימדו אותי המון על טיפוח
ולימדו אותי להתלבש ולשמור על עצמי, הפכתי להיות מן יצור
שמנמני עם קסם אישי.
אלה היו 4 שנים של כיף, אבל אחרי שלוש שנים שירות ועוד שנה
בקבע השתחררתי לחיים האזרחיים, ושוב נחתה עליי הבאסה.
חזרתי הביתה רחוק ממה שהיה לי בית בארבע השנים האחרונות ורחוק,
מסתבר, זה לא רק גיאוגרפיה. חזרתי לבית של ההורים עם אבא שלוחץ
לך תעבוד ועם אמא שלוחצת מה עם החדר, כנראה שאת האושר שלי הם
העדיפו לשכוח היות והוא לא בא מהבית שלהם.
כל הידידות שלי נעלמו עם השחרור, דרום אמריקה, הודו, או סתם
נשארו במרכז המרוחק ואני בדרום הרחוק עם ההורים והאחות הקטנה
הקרצייה. כמובן שנראתי רע, האוכל של אמא והדיכאון שלי הלכו
והפכו לחברים הכי טובים, גם לא עשיתי כלום ככה ששקעתי לתוך
עצמי.
הטלפון לא צלצל, ולא יצאתי מהבית פשוט נכנסתי לקונכייה ולא
יצאתי. ואז יום אחד, קיבלתי טלפון מידידה שהזמינה אותי לניו
יורק, היה לי כסף, היה לי זמן ולא הייתה לי שום סיבה לסרב. אז
קניתי למחרת כרטיס פתוח ועם המון חלומות על שינוי נסעתי.
הגעתי לניו יורק, אמנם לא בפעם הראשונה אבל בפעם הראשונה
שנחשבת, טיילתי במנהטן יומיים לפני שהחלטתי ללכת להיפגש איתה.
יומיים של ניקיון לנפש.
ונפגשנו, טיילנו הסתובבנו וקנינו המון בגדים, התחלנו לדבר על
העתיד, בערב הלכנו למסיבה. השתחררתי בפעם השנייה של חיי. כל כך
הרבה ביטחון היה לי באותם ימים, כל כך הרבה חופש. הכרתי המון
אנשים מכל העולם, זרחתי.
קניתי מצלמת וידאו והחלטתי לטייל לבד בכל ארה"ב ונראה מה יהיה.
הייתי בקנדה הייתי בבאפלו הכרתי בחורה מדהימה בבוסטון ולראשונה
בחיי הייתי עם בחורה. שבועיים שלמים נמשך הרומן והמשכתי לדרכי.
לאס וגאס, פילדלפיה, סינסאנטי, סאן דיאגו, את הפסח חגגתי אצל
משפחה יהודית בברוקלין, הגעתי גם ללוס אנג'לס. הייתי במקסיקו
והייתי בעננים. גם אמא שלי כמעט הייתה שם, כשהיא לא שמעה ממני
יותר מחודש. אחרי שלושה חודשים בארה"ב מצאתי דירה נחמדה בניו
יורק ועבודה, נשארתי עוד חצי שנה ונהניתי מהחיים, שכחתי כמה
חרא בבית, כמה אני אבוד והחלטתי לחזור לארץ למצוא עבודה
ולהתחיל ללמוד. אז חזרתי לארץ וחשבתי שהכול יהיה כל כך קסום
כמו שהיה בניו יורק, כמו שהיה בצבא.
אבל לא. הכל התחרבן שוב. התחלתי לעבוד בעבודה מסריחה וגרתי עם
שותף שהיה מינימום מיסטר פרפקט והיה בטוח שאני מקרה הסעד שלו.
ושוב התחלתי ללמוד והפסקתי באמצע. פתאום כלום לא נראה לי, אז
ישבתי בבית ושתיתי טקילה עם מלח ולימון כמו שלימדו אותי
והחלטתי ללכת לטיול עם עצמי, טיול דרך החלון. באמת שלא
התכוונתי למות.