המחשבות על המוות מפחידות אותו.
המחשבה על העולם הבא ומה יקרה לאחר שנמות כולנו.
מה קורה שם למעלה?
לאן אנחנו הולכים בעצם?
האם אנחנו בכלל עולים?
הוא חושב ומתרכז בזה ללא הפסקה וזה מפחיד.
המחשבות של מה יקרה לכולם אחרי שזה יתבצע, איך יראה העולם
בלעדיו, האם הוא יחסר לאנשים, והאם אנשים יתאבלו עליו בכלל.
אתמול החבר נהרג בתאונת דרכים ומאז כולם על זה מדברים, כמה
שהוא היה חסר וכמה שהוא היה איש טוב.
למה רק כשהוא ימות ידברו עליו ועל כמה שהוא היה איש טוב? למה?
ההארה שלו בנוגע למוות קרובה אליו מתמיד והוא מפחד מזה.

הוא לא רוצה למות
אבל הוא לא רוצה להיות פה
הוא לא רוצה לפספס דקה אחת כשכולם יחד
אבל הוא לא מתחבר עם אף אחד

הוא רוצה שידברו עליו
שיגידו שהוא ילד טוב, ילד נשמה
הוא לא רוצה להיות דניאל "זכרו לברכה"
הוא רוצה שיחשבו עליו בגלל מי שהוא עצמו
ולא בגלל מי שהיה.

השחור מתקרב אליו והוא כבר נוגע בו, הוא יכול לחוש בהימצאו
לידו, מלטף ונושק לו ומושך אותו אליו לאט לאט. הכול נראה שחור
יותר ויותר,  הבנאדם כבר לא רואה צבעים כמו אדום לוהט וכחול
מרגיע, הצבעים כבר מזמן נעלמו לו מה''חיים" הללו.
החיוך מהשפתיים נעשה מזויף יותר ויותר ככל שהימים עוברים, וכבר
קשה לו להרגיש משהו אחר חוץ מאת נוכחות המוות וקולה המוזר של
הדממה המוחלטת שם למעלה, אשר עולה לו בחלומות לילה ולילה,
ומסיטה את דעתו מהדברים שמחזיקים אותו בחיים.
הלילה צובע לו את שלומית בשחור
ועידו נעלם בחשכה
ואסף בדיוק טבע בים השנאה האינסופי.
שמות שאר הילדים מתערבבים לו במין מערבולת בראש וכבר קשה לו
להעלות מתוכה שם אחד ולפנות אל אותו בן אדם או בכלל לחשוב
עליו.

הוא עלה לשמים
חבל שלא לקח אותי איתו
המחשבות על המוות רודפות אותי,
לא רוצה להיות כמותו.
התכנונים למות מפחידים אותי.