שתי נקודות במערבולת התודעה. לאחת מהן היסטוריה, ולשנייה -
הישג. בימינו אנו, כאשר אין ולו אף דף מקודד HTML אחד על אמת
לאמיתה שהיא, חשוב לציין שפעם, ושוב - פעם, היה "לך" עתיד.
כעת, אף כי תבחר לך כל מרבץ זמני בציר-הזמן, תמיד תאסר לומר
"בעבר". הרי לך הווה בעבר, הווה בעתיד והווה כמעין סטירת-לחי.
מהו הדבר אותו הנני מתאר במילים לא-מילים? במיסתוריה היסטורית
(נרטיב, אם תרצה)?
הנני, אינני יודע. כשם שאינני יודע, כך גם שמו של מקום מותי.
מקום מותך ומקום מות כל הכל.

לאן? נשאלתי.
מה? עניתי בתיקון תוקף.
כיצד אצייר לי את משוואת משמעות החיים האוניברסאלית כאשר שכחתי
מה היה מקום קבורת תמימותי?
אך כעת, יודע אני יותר מאשר ידעתי שנים קודם לכן. ואף יותר
מידי, בעיני רוחי הסומאת מכבר.
לא אדע לכתוב, גם לא לשיר או לנגן. אדע לחפור בור ולקבור לי
המתנה בלתי-נילאת אל תוך מימיו של שדה השואלים והלא-נענים. כי
לאו דווקא באופק אמצא תשובה. מטמון תחת-סוליותיי הוא מקומו של
האושר העונה לכל.

כך אראה אותך, עולם.
גיהינום או גן-עדן?
תלוי אני ומשקיף במו עיניי על מה שמתיימר להיות המקום לכל.
שכן, כל-רוח יש בנמצא כאן.
אז נזכרתי,
שכך, כך או כך, לא אוכל לראות אותך, עולם. אמת היא שאוכל לחזות
בך, דרכי? שכן דרכי היא דרך שאולה.

אז שכחתי ככלות הכל, ושוב נשכחתי מלב הכל.

תן לי מנוחה בקרבך, קיום שלי, הכל.