מהיום שאני זוכר את עצמי אני זוכר גם את ג'ו, החבר הכי טוב
שלי. גדלנו ביחד, היינו ממש צמד חמד, בלתי נפרדים. היינו כל כך
הרבה ביחד שכבר אי אפשר היה לזהות מי הוא מי, כמו תאומים:
שנינו קטנים ועגלגלים,לא קליל השלמות והיופי אבל תמיד אמרו
עלינו שביום שניתן למישהו לראות מה יש בתוכנו אנחנו עוד נגיע
רחוק.
השכונה שבה גדלנו הייתה מקום מופלא. בשבילנו זה היה העולם
כולו,ממש גן עדן עלי אדמות: מקום ענקי שטוף שמש שאת הקצה שלו
אף פעם לא ראינו, כמו שדות בלתי נגמרים של ירוק. ג'ו ואני תמיד
היינו מוקפים בעוד הרבה חבר'ה קטנים בגילנו, ככה שתחושות כמו
בדידות או שעמום היו זרות לנו לגמרי. ג'ו גר בקומה מעליי וכל
בוקר נפגשנו למטה ונהנו ביחד מהמים הזורמים הקרירים והנעימים
שהשפריצו עלינו הממטרות בשילוב עם קרני השמש החמימות הראשונות
הבוקעות מהשמיים הכחולים.היו לנו חיים טובים שקטים ונעימים ללא
הרבה הפרעות.נכון,תמיד הסתובבו השמועות המפחידות האלה בשכונה
על המפלצת הנוראית ההיא, עם הקולות המחרידים, החורקים והידיים
הארוכות החדות הבלתי נגמרות. המפלצת, שלפי השמועות, הגיעה מחוץ
לעולם שלנו וככה בלי שום אזהרה מוקדמת הייתה מפלסת את דרכה
ועוקרת בתים שלמים מהאדמה, כאילו קוטפת פרחים בטיול אחה"צ
קליל, מנערת אותם באוויר ובולעת את דייריהם לתוך הלוע השחור
שלה. השמועות דיברו על כך שהמפלצת העדיפה את המבוגרים שבנינו,
כביכול את החבר'ה הבשלים, אלה שנמצאים כאן כבר הרבה זמן ועכשיו
הם מוכנים להמשיך הלאה. אנחנו,הקטנים יותר, לא הבנו במה מדובר,
אבל לילה אחד ג'ו ואני נשארנו ערים עד שעה מאוחרת ושמענו
מהקומה מלמטה שיחה של כמה מבוגרים שניצלו בנס או שהצליחו
לברוח, הם תיארו לחברים שלהם את צרחות האימה של החטופים ואת
גרגורי התאווה של המפלצת השמנה והמבחילה המבצעת בהם את
זממה.אבל כמו שאמרתי,סה"כ החיים שלנו היו מאוד שקטים
ונוחים,הרגשנו הכי בטוחים שאפשר ותמיד אמרו לנו שאנחנו צריכים
להודות לשמיים לשמש ולמים הזורמים שאנחנו חיים וגדלים באין
מפריע בחממה מוגנת,שטח  שהוא רק שלנו, בו אנו גדלים עם כאלו
שדומים לנו,חממה המאפשרת לנו לגדול באין מפריע ולהבשיל לקראת
החיים האמיתיים. "אבל מה הם החיים האמיתיים?,למה אנחנו קיימים
בעולם הזה?,יש לנו איזושהי משמעות כאן?" הפתיע אותי יום אחד
ג'ו, בסדרת שאלות מוזרות שהותירו אותי פעור פה .הסתכלתי עליו
בעיניים רפות,ליטפתי את הבטן העגלגלה שהתנפחה לאחר השתייה
המרובה, ולראשונה בחיי לא הצלחתי להבין על מה ג'ו מדבר,לא
הייתה לי שום תשובה בשבילו. "כשטוב, לא שואלים יותר מידי
שאלות" אמרתי. "כן, אבל לא נמאס לך אף פעם לעשות כל יום אותו
דבר, מה אנחנו כאלה טיפשים?,כאלה צרי אופקים שרק  יושבים שותים
ומשמינים כל היום כמו שני אבטיחים?, אני בטוח שיש בנו יותר
מזה. לא מעניין אותך מה יש מחוץ לעולם שלנו?", ג'ו לא ויתר,
אבל אני רק אמרתי שמחר נצא לטיול אחה"צ לשטח הנטוש והלא מיושב,
אולי אפילו עד קצה השכונה כדי להשקיף קצת על הנוף במקום לשבת
עם כל החבר'ה בבריכה.
ביום שלמחרת, מוקדם בבוקר נראה שמשאלתו של ג'ו לקצת עניין
בחיינו התגשמה, אבל אני בטוח שהוא לא התכוון לפלישה נוספת של
המפלצת המחרידה. מתוך שינה כבר שמעתי את חריקות רגליה הולכות
ומתקרבות, פגשתי את ג'ו למטה ופתחנו בריצה למקום המסתור הרגיל,
אוזניי שמעו את צרחות הבעתה, הסתכלתי על רגליי הרצות מעצמן, הן
החלו להרגיש את האדמה רועדת מתחתינו ותוך שניות חור נפער
באדמה, הרמתי את מבטי קדימה בתקווה למצוא את גבו של ג'ו אבל
הוא כבר לא היה שם. המפלצת אף פעם לא הייתה קרובה כל כך
ולראשונה בחיי הרגשתי,יחד עם האימה המשתקת, את זיעתה השחורה
ניגרת על ראשי ואת ריחה המצחין שורף את קרביי, הנשימה כבדה,
אפילו לצעוק כבר אי אפשר, זרועות ברזל מקיפות את חזי, אני
ממשיך לרוץ בשארית כוחותיי ותוך שניות חודרת בי ההכרה שאני
עדיין רץ,הרגליים עדיין זזות במהירות.אבל לא על הקרקע.לא יכול
לנשום.

חושך, אני עיוור.לא רואה כלום. בקושי יכול לנשום,צפוף ומחניק
פה.מתוך היבבות הקלושות, הבכי והשיעולים המנסים לתפוס קצת
אוויר לנשימה אני שומע צעקות: "בילי, איפה אתה?,קווין אתה
בחיים?". ננסי,ננסי  צרחה היסטרית מפלחת את האוויר אבל רק הד
מתכתי המעיד כי אנחנו נמצאים בתוך מיכל פח ענקי עונה לה." איפה
ג'ו?? אני מצטרף למקהלת השמות המסויטת ג'ו!, ג'ו!!, אני נאבק
כדי להכניס אוויר לפי אבל רק ליחה מלוחה וצהובה חונקת את
גרוני. "אני כאן", קול עמום ומוכר בוקע כנראה מתחתית המיכל
הענקי. ג'ו! ביני לבין ג'ו מפרידים עוד אלפים שלא שרדו את
המתקפה של המפלצת, עוד אלפים חסרי מזל שכמונו הולכים אל הלא
נודע, כנראה למוות אכזרי,שלפי השמועות שהתהלכו בשכונה, מסתיים
בחום קטלני ובשפיכת הקרביים החוצה. אני מתנחם בעובדה שג'ו
עדיין בחיים. אני לא רואה אותו אבל אני יודע שהוא עדיין בחיים,
ועם הידיעה הזו קל יותר להיאבק על הנשימה הבאה. האוויר,אני
יודע, ייגמר במוקדם או במאוחר.

אההה,אני עוד לא מת, רק התעלפתי, אני עדיין נושם!עכשיו כבר לא
חשוך, להיפך אני מסונוור מהאור הבוהק החזק המסמא את עיניי
ולאחר כמה שניות אני מתרגל אליו. הצפיפות עדיין נוראית,לגימת
האוויר הבאה היא מצרך מבוקש מאוד במקום שאני נמצא בו. ג'ו, הנה
ג'ו! אני צורח בכל כוחי אבל נראה שהוא לא מסוגל לשמוע אותי.
הוא לא מת, אני רואה שהוא עדיין נושם. ידיי מונחות על מחיצת
פלסטיק ענקית המעוטרת בקישוטים ירוקים ולבנים ועכשיו אני מבין
שג'ו לא שומע אותי כי אני רואה אותו מבעד לאותה מחיצת פלסטיק
אטומה לקולות ואוויר,מחיצת פלסטיק צפופה מפחידה ומלחיצה שכנראה
תשמש כארון הקבורה שלי. ג'ו ידידי, נפשי התאומה, עוד מעט
התשובות לשאלותיך המטרידות יגיעו, האם לתשובות האלו ציפית? האם
חיים בתוך פלסטיק ומאבק קיומי על מתיחת אברים ולגימת האוויר
הבאה אלו התשובות לשאלותיך הקיומיות? קור מקפיא חודר עצמות
מחליף את הליחה החלקלקה וקול מתכתי מחריש אוזניים צורח. אני לא
מבין מה הקול הזה רוצה.
אני מרים את עיני ומבעד לעין הדג שמחיצת הפלסטיק יוצרת אני
רואה מולי לוחות ברזל ארוכים העמוסים בקופסאות פלסטיק נוספות
ובתוכם עוד מבני,חלקם כבר מתים,לחלקם לא נשאר עוד הרבה
זמן.מתחת לפלסטיק שבו אני דחוס מונחות קופסאות קרטון ענקיות
שבהן כלואים,כמונו אני חושב, יצורים שאף פעם לא ראיתי אבל אני
בטוח חסרי ישע לא פחות מאיתנו. אלוהים אדירים!! יש כאן עוד
המון מפלצות, לא מסוג המפלצת השחורה עם ידי הברזל המאיימות אלא
מפלצות אחרות, מכוערות ומעוותות בעלות ארבע ידיים ארוכות
ושעירות ובין כל זוג ידיים מפריד גוף עם שתי בליטות עגולות או
בליטה ארוכה. אל זוג הידיים העליון מחוברות מכונות מתכת גדולות
ומרושתות הנעות על גבי גלגלים ענקיים, המפלצות מפיקות רעשים
מפחידים וצורמים אפילו יותר מהמפלצת שלקחה אותנו מהשכונה ולפתע
ידי הענק מתנתקות ממכונות המתכת ובתנועה כמעט מכאנית המלווה
בפליטת נוזלים לבנים ומבעבעים מחלקן העליון הן מפנות את
קופסאות הקרטון מעל ללוחות הברזל וזורקות אותם אל תוך המכונות
המרושתות.מפלצת אדירת מימדים מתקרבת אל הפלסטיק שבו כלואים אני
ועוד אלפים,צרחות האימה של אלה שמזלם בגד בהם ועדיין לא מתו
נשמעות שוב, אני מנסה ליצור קשר עין עם ג'ו מבעד למחיצת
הפלסטיק אבל עיניו חסרות החיים מבשרות לי כי ייסוריו תמו.
הפלסטיק מונף באוויר ואנחנו איתו, הנחיתה קשה וכואבת והפעם
הצפיפות מכבידה על ריאותיי, משקל שאני לא יכול לשאת נופל עליי.
לא יכול לנשום.
       
אוויר! אני יכול לנשום! קופסת הפלסטיק נפתחת ומשב רוח צונן
ומרענן חודר לבית הכלא השטני, הלא אנושי הזה, אבל התקווה לסוף
מסע הבלהות, מסע ההתפכחות שג'ו חלם עליו ואני נאלץ להשלים אותו
נמוגה מהר מאוד ועכשיו אני נופל לתוך מיכל ברזל ענקי, הפעם
הצפיפות בקושי מורגשת אבל למדתי לא לפתח ציפיות. אני בקושי
מצליח לצוף על פני הנוזל השמנוני העמוק והטובעני,לידי צפות
חסרות חיים, מאות גופות צהובות ומרקיבות. מיכל הברזל הענקי
מתחמם במהירות ואיתו הנוזל שעליו אני צף בכוחותיי האחרונים.
בתוך שניות אחדות הטמפרטורה תגיע בוודאי למאות מעלות.אני מנסה
לצרוח אבל גופי מתחיל לשנות צבע ולהתנפח במהירות. פיצוצים
נשמעים מכל עבר ואני רואה בזווית עיניי קרביים לבנים
נשפכים,חלקם אפילו פוגעים בי.שלג לבן נופל מהשמיים.
מעניין מה גו' היה אומר עכשיו,לקראת הסוף, לאור ההכרה הקיומית
המכה בי ופתרון חידת החיים והמוות, ידיעת האמת המזעזעת ,לנוכח
חוסר השליטה בחיינו וההבנה שאנחנו לא לבד כאן בעולם,אנחנו גזע
נחות הנשלט בידי מפלצות רעבות וגרגרניות. ג'ו יקירי, מה היית
אומר לו ידעת שיעודנו בחיים הוא לספק ולהשביע רעבונם של אחרים?
מה היית אומר,מה היית מרגיש, איך היית מגיב לו ידעת שאנחנו
גרגירי תירס? שיעודנו הוא להיות פופקורן?