כשהאדם הראשון דרך על אדמת הירח, הוא לא שיער שכמעט הקדמתי
אותו במספר שנים.
שתיים מתגליותיי המדעיות החשובות כילד היו קשורות לירח: האחת -
הירח לא מופיע רק בלילה - לפעמים הוא זורח גם ביום. השנייה -
הירח משנה צורה, ונראה לפעמים כמו בננה בעלת קצוות מחודדים.
ואז הגעתי לתובנה מדהימה: כאשר שתי התופעות הללו משתלבות,
כלומר כאשר ירח בצורת בננה זורח ביום - ניתן לקשור לקצהו
התחתון חבל, לטפס ולרכב עליו כמו על סוס נדנדה. ברור שלא ניתן
לקשור חבל כאשר הירח עגול, כי הקשר יחליק, וברור שמסוכן לטפס
בחושך - בטיחות מעל הכל!
נותרה רק בעיה טכנית אחת - איפה מוצאים חבל מספיק ארוך?
שיתפתי את כל חברי ברעיון המלהיב לבקר בירח, וסיעור המוחות
הניב עד מהרה את הפתרון לבעיית החבל: באורווה וברפת היו
מצטברים כל הזמן חבלים מחבילות קש וחציר שנאכלו על ידי יצחק
הסוס או על ידי הפרות. באותם ימים הקש והחציר היו נכבשים בשדה
ל"חבילות" - קוביות בגודל של מקלט טלוויזיה גדול, קשורות בזוג
חבלים שחורים. הכבישה בוצעה על ידי מכבש - מן מכונה חקלאית
מסובכת שנגררת על ידי טרקטור, ושעליה סופרו סיפורי אימה על כל
מיני אנשים שנשאבו לתוכה והפכו בעצמם לקוביות קשורות. החבילות
היו נאספות בקלשונים ומובלות בעגלות ומשאיות למתבן, ששימש במשך
השנה כמקור מזון לבהמות - כמובן בתנאי שלא נישרף על ידי אחד
הילדים הפירומנים שנהגו להצית מתבנים וליהנות ממדורה מה זה
גדולה.
כל הילדים בגילי, וגם לא מעט צעירים ומבוגרים ממני, גויסו
להבאת חבלים אל הדשא שמקיף את ביתי. מנהיגות וכריזמה - זה שם
המשחק! צוות מומחים היה גוזר במספריים את החבלים שהיו קשורים
בצורת טבעת סגורה. ורדה רדלי, מבוגרת ממני בשנתיים-שלוש וכבר
יודעת לקשור קשרים שלא נפתחים מעצמם (שוב בטיחות מעל הכל!)
הייתה ממונה על קשירת כל קצה חבל לקצה החבל הבא.
תוך שבוע היה לנו חבל שהקיף את כל הבית, ובשלב זה היה לי ברור
שהאורך מספיק ואפילו יישאר קצת חבל ספר למשימות נוספות שעדיין
מוקדם לחשוף.
בדיוק אז הבחנתי שמתקיימים גם התנאים המתאימים - ירח בצורת
בננה קרץ אלי בשעות אחר הצהריים, והתרגשותי הלכה וגברה. שאלות
כבדות משקל מלאו את ראשי: האם הירח עשוי מברזל? מעץ? מקרטון?
אולי מגבינה צהובה? האם הוא קר או שאנחנו עלולים לחטוף כוויה
בתחת כשנרכב עליו? האם הקצה שלו חד או רך? לכמה ילדים בכלל יש
מקום על הירח? האם נספיק לרדת לפני שיחשיך?...
ברור שכדאי להזדרז. כל השותפים הוזעקו אל הדשא. הוריתי להם
להתפזר במרווחים אחידים לכל אורך החבל. בשלב הבא פקדתי על
ורדה, שעמדה מאחורי, להעביר לאלו שמאחוריה שהגיע הזמן להרים את
החבל ולהחזיק חזק. הרגשתי בחבל משיכות חזקות, וכעת הגיע שלב
קשירת החבל לירח לקראת הטיפוס. סוגיה זאת לא הטרידה אותי עד
אותו רגע, וציפיתי שאיך שהוא העניין הפעוט הזה ייפתר. אבל
הדקות נקפו, ואט אט התחילה לחלחל למוחי ההבנה שבעצם אין לי שמץ
מושג איך לבצע את אותו שלב ביניים במשימה - החוליה היחידה
שמפרידה בין ההכנות המרובות לבין כיבוש החלל. אחרי עוד מספר
דקות החבר'ה איבדו עניין והתחילו להתגלגל להנאתם על הדשא, ואני
נשארתי עם מוח קודח שהמשיך לחפש פתרון כמעט עשור שלם, עד
שהופיע ניל ארמסטרונג, רכוב על אפולו 11 במקום על חבל של
חבילות חציר, והראה לכולנו איך עושים את זה.