השעה הייתה מאוחרת. ישבתי במשרדי האפלולי שבקומה השלושים
ושניים שבבניין המשרדים, בפינת רחוב הפטיש בשארלוט, צפון
קרוליינה. התבוננתי דרך החלון בשיעמום, צופה בגשם המטפטף לו
לאיטו, ופוגע ברכות בזגוגית המאובקת. החלון התמלא אדים מהבל פי
החם שמילא את האוויר. חשבתי שאולי כדאי לי לסגור מוקדם את
המשרד היום, ולהתחיל לפסוע חזרה לדירתי הריקה והמעופשת, הנמצאת
כחצי שעה הליכה ברגל ממשרדי.
הייתי וודאי עושה זאת, אילו רק היו לי רגליים.

זה אני, סופר הומלס, אותו יצור חלקלק שכולם מחפשים כבר קרוב
לשלושה חודשים, מאז הופעתי לראשונה בפומבי, כאשר חילצתי את
רג'ינה ג'וסי היפה מהשטפון שפקד באופן מסתורי את חניית ביתה.
זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את רג'ינה, היא הייתה כל כך חסרת
אונים, ספוגת מים מהשטפון, שיערה הכהה נוטף מים, חזייתה משתקפת
דרך חולצתה הלבנה והרטובה. לעולם לא אשכח את אותו היום, איך
שהיא התבוננה בי בעיניים מעריצות, אסירת תודה. היא בקשה שאחשוף
בפניה את זהותי האמיתית אך הזדחלתי משם במהירות. לא רציתי...
להיקשר.

בעוד אני מהרהר באותו לילה גשום, בדיוק כמו לילה זה, שמעתי קול
של עקבות רגליים. מישהו עלה במדרגות. לקוח? בשעה כה מאוחרת?
נקישות בדלת. זה היה כאילו ידעתי מי עומד מאחוריה, אולי היה זה
ריח הבושם שלה, אולי קול הנקישות העדין, אולי ההתנשפות הכבדה
אחרי טיפוס של שלושים ושתיים קומות.

היא נכנסה למשרדי. רג'ינה.

היא לבשה מעיל גשם ארוך ספוג מים מהגשם שבחוץ, האיפור נמרח
קלות על עפעפיה ורק שפתיה נשארו אדומות כדם.

"אתה חייב לעזור לי דיטקטיב שולץ!", היא אמרה בתחינה.
שולץ היה השם הבדוי שלי. לא רציתי להיחשף בתור סופר הומלס,
ולוותר על עבודתי כבלש פרטי מובטל חלקית.
"אני מתנצל, גברת ג'וסי, אבל אני בדיוק סוגר", עניתי בקרירות.
"אבל דיטקטיב! אתה חייב לעזור לי! אי לי איש מלבדך! זה עניין
של חיים ומוות!". היה לה מזל שלא הייתה לי בחורה כבר יומיים
והייתי כמעט נואש. "בסדר", אמרתי לה. "מה העניין?".