כשפעם שאלו אותי איך אני מתארת את עצמי, חייכתי חיוך מר וציני
ואמרתי "כלבה חסרת לב", הסתכלו עלי במבט מופתע.
אסור, אסור שיידעו שכואב, אם יידעו אם ינצלו את זה. אני לא
סומכת על אנשים.
ובכל פעם שזה כאב, כל פעם שזה היה קשה מנשוא והדמעות כבר היו
בגרון, שיננתי לעצמי "כלבה חסרת לב, כלבה חסרת לב" והטבעתי
אותן חזרה מטה בגרון. לא רציתי שידעו, אם ידעו הם ינצלו את
זה.
אני לא מאמינה באנשים, אנשים זה לא עם נאמן או טוב.
כשהתחלנו לצאת הזכרתי לעצמי כל הזמן שזה בטח יגמר כל רגע ואני
אשאר שוב עם לב שבור, שוב יכאב לי, אבל אני לא אראה, אני אהיה
קולית וקשוחה, לי לא כואב. אבל לא. אתה באת וסיפרת לי רק כמה
אתה אוהב אותי, כמה אני מדהימה בעיניך, הרעפת עלי המון אהבה,
בעוד אני מתנהגת אליך באופן האופייני לי - כלבה חסרת לב, אבל
לך לא היה אכפת, נתת לי את הזמן, רק הזכרת לי כמה אתה אוהב
אותי.
בסוף נרדמתי בשמירה, הרשתי לעצמי להראות לך, בכיתי לידך...
סיפרת לך שכואב ושאני לבד, סיפרתי לך שקשה ושאני לא יודעת מה
לעשות, ואתה... אתה רק נישקת אותי וחיבקת בחוזקה "את לא לבד
מתוקה שלי, אני איתך" וכך מכלבה חסרת לב הפכתי לסמרטוט נוזל
ובכייני, אבל רק לידך... כל השאר לא יודעים, לידם אני אותה
כלבת חסרת לב... רק איתך אני אמיתית בלי מסכות... רק איתך אני
אני.