כל פעם שאני שותה תה, אני שם אותו על השולחן וקצת נשפך. אחר-כך
אני מנגב את זה. וזה בסדר גמור, זה כבר נכנס לרוטינה, התרגלתי.
אחדים שמים מפית מתחת לתה, צלוחית, משהו, אחרים פשוט לא ממלאים
את הכוס עד הסוף (וזה, כנראה, הדבר החכם לעשות, אם חושבים על
זה), אבל אני סתם שם אותו על השולחן ושיישפך מה שיישפך.
כששתיתי אתמול אצל יחזקאל, החבר הדתי שלי, הוא שם מין מפית
מיוחדת כזאת לתה (או לבירה, מה זה משנה?), משהו סרוג, נחמד
כזה, עם קישוטים ושטויות, ואז זה היכה בי כמו ברק: המפית הזאת
דומה לכיפה שלו. מ-א-ו-ד דומה לכיפה שלו.
עזבתי כרגיל, מחייך, בלי לומר לו את מחשבתי, והמשכתי הביתה
חושב על המפית.
זה מעניין, אם חושבים על זה! כלומר, נניח וישנו אלוהים, כן?
ונניח, שכל פעם שהוא עושה משהו לאדם, הוא כמו שם לו תה על
הראש. נניח ואנחנו, בני האדם, השולחן של אלוהים. אבל מה?
לפעמים קצת מהתה נשפך...
אז מי שמאמין, כמו מנקה את התה, וזה מקובל עליו, ששמים לו תה
על הראש, ויש אנשים כמוני, שלא אכפת להם מהתה, כי אנחנו ממילא
לא מאמינים, או מאמינים שהתה בא ממקור אחר, ומתעלמים ממנו,
נותנים לראש שלנו להתלכלך ולא מנקים אותו, אבל היהודים הדתיים
יצאו הכי מרוויחים מכל הסיפור, כי גם אם יש להם בעיות באמונה,
הם תמיד נושאים מפית, ולא מתלכלכים, לא משנה כמה תה ישימו להם
על הראש.
אני לא מאמין, ולא נושא כיפה, אבל לפעמים, ממש לפעמים, אני קצת
מקנא בדתיים, כי לא משנה איך הם מסתכלים על דברים, אפשר לשים
להם תה על הראש והם לא יתלכלכו.