אני בוכה פה בחדר שלי ואין לי שום סיבה. בגלל זה ההורים שלי
עכשיו בחדר הסמוך מתקשרים ל-144 שיתנו להם מספרי טלפון של
פסיכולוגיות שימכרו לי פסיכולוגיה בגרוש. שתעזור לי.
כן בטח.
הם בטח נבהלו מהצורה שנכנסתי הערב הביתה.
פחדנים.
צבועים.
לא מוכנים להתמודד עם המציאות. שהבת שלהם השתגעה לגמרי.
בני זונות, אני מסננת מבעד לשפתיי. עוד קצת והדם מתפרץ.
שינסו, שינסו לדבר איתי. שינסו לשכנע איזה פסיכלוגית נואשת
לבוא הביתה ולהתחיל לדבר איתי, ואחר כך לקחת 500 שקל על
ה"טיפול".
"קמצנים!" אני צועקת. אפילו על הבת שלהם הם לא מוכנים להשקיע.
אני שוכבת בחדר מסתכלת על הספרייה הענקית שבחדר שלי. אפילו חצי
מספרים על המדף לא שלי. זה הכל של אמא. סתם ספרים שמזיינים
בשכל על אומנות.
הסתגרתי בחדר כמה שעות, נהנית לחשוב ולתאר את דאגתם הרבה, שכן
לא יצאתי מחדרי כבר כמה שעות. לבסוף החלטתי להקל עליהם ויצאתי
מהחדר.
הדירה הייתה ריקה.
הם כבר הלכו.
לעבודה המזדיינת שלהם.
נשכבתי על הרצפה הקרה. הדמעות הרטיבו את הרצפה והפכו אותה לאגם
מלוח.
"אמא, הו אמא, תצילי אותי".