אמרתי לו שאני לא רוצה שהוא ייסע לחו"ל לכל כך הרבה זמן. אמרתי
לו שאני דואגת כי שומעים הרבה סיפורים על חטיפות של תיירים,
ועל היעלמויות מסתוריות. אמרתי לו שישאר בארץ, שיטייל פה, גם
כאן יש נופים נהדרים. והוא אמר לי שאני לא מבינה, שהוא צריך את
הטיול הזה לעצמו, שהוא כבר בן 27 והוא דוחה את הטיול הזה כבר
חמש שנים, שהוא צריך את הזמן הזה לבד כדי לחשוב מה הוא רוצה
מעצמו, שהרבה זמן אין לו שלווה פנימית והוא כבר לא יודע איפה
לחפש, שהוא לא יכול לטייל בארץ כי אז אמא שלו במרחק טלפון והוא
יכול לחזור הביתה מתי שהיא ירצה, שכל החברים שלו נוסעים וכשהם
חוזרים תמיד יש להם סיפורים נפלאים על נופים שלא נראו, ואנשים
שפגשו, וחוויות שגם הוא רוצה לחוות.

אמרתי לו שאם הוא לא חושב עלי כרגע אז לפחות שיחשוב על אמא
שלו. אמא שלו הכי אוהבת אותו בעולם. אמא שלו ואבא שלו. הוא בן
יחיד והוא האוצר של המשפחה. "ומה יקרה להם אם יקרה לך משהו?"
שאלתי אותו. הוא צחק ואמר שלא יקרה לו כלום וגם אם כן, סימן
שזה היה צריך לקרות.  אמרתי לו שאני לא רוצה שהוא ייסע, לא כי
אני לא רוצה שהוא יהיה מאושר או לא רוצה שיהיה לו טוב, אלא כי
הנסיעה הזאת הפחידה אותי נורא.

הפחיד אותי שהוא יהיה רחוק ממני אחרי כל הזמן הזה שהוא היה
קרוב אלי, והפחיד אותי המקומות שהוא ירצה להיות בהם. הפחיד
אותי שמישהו יחטוף אותו, הפחיד אותי שהוא עלול לחטוף איזה
הרעלת קיבה ולמות באיזה חור נידח בלי שאף אחד ידע על זה. הפחיד
אותי להישאר פה בארץ ולהתנהג כאילו הכל בסדר, והפחיד אותי
לחכות לו. ויותר הפחידה אותי האופציה לא לחכות לו. לא שהוא
ביקש ממני לחכות, להיפך. הוא אמר שהוא לא רוצה שאני אחכה לו,
שהוא רוצה שאני אתן הזדמנות לאחרים להיפתח אלי. הוא אמר שהוא
לא רוצה שאני אתאבל עליו כשהוא ייסע כי הוא לא אומר להתראות
אלא רק שלום. הפחיד אותי שהוא יחזור משם עם איזה בחורה ישראלית
שהוא יפגוש שם והאהבה תפרח ביניהם. הפחיד אותי כשהוא אמר שזה
יהיה יותר טוב לשנינו אם ניפרד יום לפני שהוא יטוס כי ככה הוא
יהיה רחוק ויהיה לנו יותר קל להתגבר אחד על השני.

אמרתי לו שבטח שיהיה לו קל כי הוא נוסע לבלות ולטייל ואני מה
אני אעשה? כלום אני לא אעשה, אני מכירה את עצמי יותר מדי טוב
אמרתי לו. והוא אמר שאני יעשה מה שעשיתי לפני שהכרתי אותו. אז
אמרתי לו שלא עשיתי כלום לפני שהכרתי אותו, לא הייתי כלום לפני
שהכרתי אותו, הייתי סתם. אפילו חברים לא היו לי לפני שהכרתי
אותו. והוא אמר שאין לי מה לדאוג כי הוא יודע שהוא משאיר אותי
בידיים טובות - אצל החברים הכי טובים שלו ושהם ידאגו כבר
להוציא אותי מהבית. אז אמרתי לו שבשביל להוציא אותי מהבית אחרי
שהוא יטוס הם יצטרכו שפכטל כדי לגרד אותי מהרצפה. הוא צחק
וחיבק אותי.

בסוף נפרדנו חודש לפני שהוא טס. "כדי להתרגל" הוא אמר. כנראה
שהטיסה לא הייתה אמורה להפריד בינינו אלא משהו אחר. ועכשיו
החברים שלו צריכים הרבה יותר משפכטל כדי לגרד אותי מהרצפה
בשביל לצאת מהבית, אבל העיקר שהוא מגשים את החלום שלו מזה חמש
שנים, והעיקר שיש לו זמן עכשיו להבין מה הוא רוצה מעצמו והעיקר
שיש לו את החופש שלו. העיקר שהוא ימצא את השלווה הפנימית הזאת
שהא מחפש כבר הרבה זמן והעיקר שהוא יחזור ויוכל גם לספר על
נופים שלא נראו...