לפני שנים רבות בכפר רחוק רחוק ביום סטנדרטי לחלוטין קמו זוג
הורים והתחילו במהפכה.
גם אנחנו רוצים יחס ותשומת לב צעקו בקול באמצע הסופרמרקט.
לפתע הצטרפה אליהם אימא אחת עם עגלת הקניות שלה. היא עזבה את
ידו של ילדה הקטן והמופתע שנשאר לבד ולא הבין לאן אימא הולכת.
עברה דקה, עברו דקותיים והחלו להצטרף עוד ועוד הורים לקהל
ההורים ההומה והממורמר, כשהם משאירים קהל של ילדים קטנים
וגדולים העומדים המומים ופעורי פה.

מנהל הסופרמרקט היגיע למקום והחל לומר לזה פוגע בעסקים ותפזרו
את ההתקהלות ופה ושם . . . אך המנהל עצר והקשיב לשצף הצעקות
שעלו מצד ההורים:
- מתי פעם אחרונה הילד שלך סיפר לך סיפור לפני השינה, כיסה
אותך ונתן לך נשיקת לילה טוב ?
- למה אנחנו צריכים כל יום ללכת לעבודה ולהביא כסף הביתה בעוד
הילדים שלנו "עושים טובה" שהם הולכים לבית הספר. כסף הם בטח לא
מביאים . . .
תרועות ושאגות כאות הסכמה נשמעו בקולי קולות.
המנהל נזכר שגם הוא אבא לשתי בנות והחל להיסחף עם ההמון
הזועם.

הרוחות הלכו והתלהטו, הורים נוספים הצטרפו. כל ההורים החלו
לצאת מהסופרמרקט ולצעוד ברחוב בהפגנתיות כשהם סוחפים את שאר
הורי הכפר ומתרבים.
הם צעדו עם שלטים גדולים בסגנון: "ילדים, תחזרו לרחם. . ."
ו-"ילדים הביתה, פיפי ולישון !"
היו גם כמה הורים אלימים שכתבו: "מוות לילדים", הם היו ממש
זועמים.

הילדים החלו לפחד ולרוץ ברחובות לחפש ישועה בעודם צועקים:
"הצילו, ההורים השתגעו !"

גוש ההורים הזועם נע לכיוון מפעל הקונדומים הקרוב ושם נעצר
והפגין.
ההורים האשימו את המפעל בייצור לקוי של אמצעי הגנה ובכך הבאת
ילדים לעולם. ילדים שיודעים רק לקחת ולא לתת. לתת אולי רק כאב
לב ומעמסה נפשית וכלכלית.

בשלב מסוים ההורים לא הסתפקו בצעקות וגידופים.
אבא אחד זרק אבן על המפעל. אחריו נזרקו מטר של אבנים שנפצו את
כל חלונות המבנה. ואז החלו ההורים בפעילויות וונדאליסטיות. הם
רצו לעבר המבנה, ניפצו את כל המכונות, ריססו על הקירות, הפכו
את המשרדים ולבסוף שרפו את המפעל.
עד שהגיעו מכבי האש הספיקו ההורים להקיף במעגל גדול את המפעל
הנשרף שהעלה עשן שחור וריח חריף ומזיק של גומי שרוף.
לאחר שכיבו הכבאים את האש הצטרפו למעגל כאות הזדהות, כיוון שגם
הם הורים.

בינתיים בחלק השני של הכפר החלו כל ילדי הכפר להתאסף ולחשוב
ביחד מה לעשות:
"אני לא מבינה, מה עשינו רע שההורים כל כך כועסים עלינו ?",
אמרה ילדה בת 8 כשדמעות זולגות מעיניה.
"חייבים לעשות  משהו !", אמר אחד הילדים.
"אני הכנסתי את חברה שלי להריון. בקרוב אהיה אבא", אמר בחור בן
18, "האם זה מה שמצפה לי בקרוב ? ? ?"

לאחר שהוציאו הילדים את הפחדים והתסכולים שלהם, החלו להיות
יותר פרקטיים ולחפש רעיונות מה לעשות:
"אולי אנחנו צריכים לבוא אליהם כולנו, להתנצל על כל הרע שעשינו
ומעכשיו להיות ילדים טובים טובים. תמיד לעשות שיעורי בית, תמיד
לעזור להורים בכל, להצליח בכל מה שאנחנו עושים, לא לבזבז כסף
סתם . . ." הציעה ילדה אחת.
"אנחנו לא צריכים בכלל את ההורים. בואו נעזוב אותם ונחיה ביחד,
אנחנו, רק הילדים. לא נלך לבית הספר, כל היום נתבטל, נראה
טלוויזיה ונבלה . . ." היציע נער אחר.

הילדים לא הצליחו להגיע להחלטה משותפת מה לעשות, וזאת בניגוד
להורים:
"טוב, חברה . . . מה עכשיו ?" אמר אחד האבות.
"לא נשאיר את המצב ככה. מה עם הילדים שלנו ?" אמרה אימא אחת.
"כן, אבל אנחנו לא רוצים לחזור אליהם ! ! !" אמרו זוג הורים
שנראו נרגשים.
לאחר הרבה דיבורים החליטו ההורים פה אחד על דרך הפעולה הבאה:
עכשיו הם יחזרו לילדים ויתנצלו על המרד הפתאומי הזה. וכביכול
יבקשו להחזיר את המצב לקדמותו. כאילו לא קרה דבר. אבל בעצם
בלבם הם עדיין כעוסים ורוצים לנקום את נקמתם. וזאת הם שומרים
ליום פורענות נוסף שבו כל ההורים בתיאום סודי ינקמו בילדיהם.
היום הזה יתקיים ביום ההורים בבית הספר. עד אז הם יתנהגו
כרגיל, כאילו הם באמת אוהבים את הילדים. ביום ההורים יש תמיד
עילה לכעוס:
"למה את לא משקיעה בלימודים ?",
"זהו. אין יותר כדורגל אם לא תשתפר באנגלית !",
"מעכשיו אין יציאות, אין בילויים, רק לימודים !"
"10 מלקות על כל נכשל.", ועוד כאלו ואחרים . . .

ומאז ועד עצם היום הזה מתקיים בערך פעמיים בשנה שבו כל ההורים
פורקים את זעמם על ילדיהם.
והילדים התמימים משוכנעים שהם לא בסדר וההורים אוהבים אותם, הם
פשוט דואגים לעתיד שלהם, ולא לעצמם. הם הרי לא רוצים שהם יצאו
כמוהם . . .