יצאתי מהבית, אל המונית המחכה, לאורך כל הדרך עדיין מקווה,
מצפה להתעורר ולחטוף את המציאות בפנים... הגעתי לשדה, מסרתי
מזוודה ועוד מזוודה, עדיין לא מאמינה.

ישבתי וקראתי. קראתי עוד עמוד ועוד אחד ולא הבנתי אף מילה...
שורה - פלשבק, שורה - חיוך, שורה - זיכרון, שורה - געגוע...
של מי היה הרעיון הנהדר לתת לי ספר על אהבות בפילדלפיה? אה כן,
שלך...

רק לפני שעה השארתי אותך מאחור, אחרי בסך הכל שבועיים ביחד,
ואני לא יכולה להתנתק.
שבועיים שנמשכו יום ונמשכו שנה והיו הכל וכלום וכל מה שחלמתי
שיהיו ואף יותר מזה, שעות של צחוק ופנטזיה וסרטים...

... והמטוס מתחיל לנוע על המסלול ופתאום יש עיכוב, ושוב זיק של
תקווה שאולי אחרי הכל יבטלו את הטיסה ואני אשאר לעוד יום או
יומיים או אפילו לעוד שעה, רק עוד שעה אחת מתוקה...
אחרי 50 דקות המתנה, קורה הבלתי נמנע והמטוס מתחיל את הדרך
הארוכה לז'נבה. ואני בוכה, כמו ילדה קטנה, מביטה בחלון ובוכה.
ואני נזכרת...
נזכרת בך, בדמעות של צחוק ובדמעות של בכי, בטיול לפה ובקפיצה
לשם.
נזכרת בו... בעוד נגיעה, עוד נשיקה, רק עוד ליטוף של התחלה,
וליטוף של סוף וליטוף של פרידה ושוב עוד נשיקה ושלום אחרון
ונכתוב ונדבר ונתגעגע...

אני נרדמת ולפתע אני שוב איתך בבית מול החלון, והמונית מאחרת,
ואני אומרת לך בצחוק ולא בצחוק אולי שכחו אותי ואני אשאר עוד
שבוע?
אולי לכל החיים? היתה השאלה הבאה...

בסיכומם של שבועיים מדהימים ובתקווה שיבואו עוד רבים אחרים,
רציתי להגיד לך תודה.
תודה על התמיכה ועל האהבה, תודה על החברות ועל ההקשבה ותודה על
הסרטים, שברור שבלעדיהם לא הייתי יכולה.

אני אוהבת אותך, יקירתי.
תודה.