יש תחושה של שקט בלתי טבעי בכל המקום הזה. צלצול של טלפון
מקפיץ 50 ראשים אבל צליל הקלדה רועש הוא כמו מוזיקה, לפחות 70
מחשבים, הכל טכנולוגי. אתה רוצה לאכול? תכין במיקרו. לשתות?
במכונה. אף אחד פה כבר לא משתמש בידיים, חוץ מלהקליד, אבל אני
בטוחה שגם את זה יפתרו בקרוב.
מותר לשמוע מוזיקה רק כי את הבת של הבוס, אבל תיזהרי לא לשמוע
חזק מדי או ללכת מהר כי זה מפריע... מפריע יותר מהתקתוק הבלתי
פוסק הזה.
כמו פעימות לב מהירות מדי, רבות מדי, שלא עושות שום מטרה
אמיתית, שכבר מזמן הפסיקו להזרים דם בדרך הנכונה, שכבר מזמן
שכחו וכבר מזמן הפסיקו לנסות.

יש סוג של אופוריה משרדית במקום הזה, סוג של סוד מסוים שנותן
לי רצון לגשת לאדם הכי קרוב ולשפוך את הלב, לספר לו על כמה
שכואב לי, אבל כל מה שמציק לי בזמן האחרון. יש מספיק שלא אכפת
להם. לספר על ההורים שלי וכמה שהם שמים אותי באמצע, יש מספיק
שעושים את זה.

הקירות הלבנים לא עוזרים בכלום. הם רק נותנים תחושה לא טבעית,
תחושה של חוסר נוחות, כמו בבית חולים. לכל בן אדם פה יש סיפור
ששקע בקירות האלה, סיפור שמתחבא מאחורי החזות העסוקה שהוא
משווה לעצמו, לכל אחד יש סיפור שרוצה לפרוץ לתוך החלל המשרדי
הלא נעים ולצעוק, לצעוק חזק.

יש תחושה של שקט בלתי טבעי בכל המקום הזה, סוג של אופוריה
משרדתית.