אתם מכירים את ההרגשה הזאת של חופש מוחלט? הידיעה הברורה שכל
מה שאתם מרגישים, אתם מבטאים?
זכיתי להרגיש אותה.
כל כך הרבה זמן הייתי לכודה בלחץ היומיומי שלא הייתי מסוגלת
להשתחרר ממנו. אני לא יודעת מה עצר בעדי אבל כל הזמן הייתי
במירוץ אחרי איזשהו משהו נסתר, משהו שאני עד עכשיו לא יכולה
להצביע עליו.
כל יום הייתי מתעוררת ללו"ז מדוייק וידיעה של מה הולך לקרות
עכשיו מהרגע שאני יוצאת מהמיטה עד הרגע שבו אני מוצאת את עצמי
מתמוטטת עליה בלילה.
יום אחד כל הבלאגן תפס אותי. הכול התחיל להתפרק סביבי ופשוט לא
היה לי את הכוח להתמודד עם זה. אני לא ידעתי מה גרם לזה אבל לא
רציתי לנסות לעצור את זה. הסתכלתי בחוסר אונים עד עילפון.
כשהתעוררתי פשוט זרקתי הכל. לא רציתי לחזור לחיים המשעממים
שלי.
אני חייבת שינוי!!! אבל מה? אני לא יודעת איך לשנות או
להשתחרר.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני רגילה למסגרת קבועה שבה אני יודעת
מה בדיוק הצעד הבא אבל כמה אפשר?
חיפשתי מה לעשות כדי לשנות... קמתי מאוחר (9:00), אכלתי ופתאום
לא ידעתי מה לעשות. מצאתי את עצמי יושבת על הספה ובוהה, אני לא
בדיוק בטוחה במה...
כל היום נכנסו ויצאו אנשים והרגשתי קצת כמו בבית מנחמים. כל
אחד ניסה להוציא אותי מהתנוחה המאוד נוחה שמצאתי לי.
לקראת סוף היום נכנס רחומי. ישבנו קצת ודיברנו. לא זוכרת על
מה. זה קצת מוזר - אני כל כך מנסה לשנות מסגרת אבל אוטמת בחוץ
את כל מה שחורג מהלו"ז שהתרגלתי אליו.
לבסוף הוא שלף דף מקופל מהכיס, הושיט לי אותו ויצא מהחדר. אני
הנחתי אותו איפשהו על ערימת הבגדים שבידיעה ברורה רק תגדל
בימים הקרובים ויצאתי למרפסת לנשום קצת אוויר.
במשך הימים הבאים מצאתי לעצמי מסגרת נוספת אבל משוחררת. כל
בוקר הייתי יוצאת, לבושה ברישול אופייני לבני גילי לטיול
בשכונה. הייתי הולכת בנינוחות אופיינית לבני ה-60 ומעלה ופשוט
צופה מהצד בחייהם של העוברים והשבים. לאחר מכן הייתי חוזרת
הביתה ומחפשת מה לעשות.
אחרי שבוע פלוס בערך, כשמתי לב שלא נשארו לי הרבה בגדים נקיים
והמטבח נראה זוועה החלטתי להתחיל לסדר עד לשבוע הבא שזה יקרה
שוב...
לקח לי 20 דקות לשטוף את כל הכלים ולסדר את המטבח. זה הזכיר לי
עד כמה הייתי יעילה.
אחר כך עברתי לסדר את חדר השינה. שם לקח לי הרבה פחות זמן כי
את רוב הדברים לקחתי איתי לכביסה.
התחלתי להעמיס בגדים לתוך המכונה כשפתאום נפל דף ממנה. המשכתי
למלא את המכונה וכשסיימתי הרמתי את הדף. ניסיתי להיזכר מאיפה
הוא יכל להגיע לכאן ומהר מאוד נזכרתי שרחומי הגיש לי דף שלא
ייחסתי לו חשיבות יתרה. בהתחלה רציתי לזרוק אותו כי ידעתי שזה
בטח עוד משהו שקשור לשטויות של רחומי אבל אמרתי שלא יזיק לראות
קצת שטויות עכשיו.
המאמר שנגלה לי נראה לי קצת מופרך. לא הגיוני שדבר כזה יכול
לגרום לי לשחרור. אולי להוסיף על הלחץ והתסכול כן אבל לשחרר?!
החלטתי שהדבר הנכון לעשות הוא להתקשר לרחומי ולברר.
לקח כמה פעמים עד שהצלחתי לתפוס אותו ולשאלתי בעניין הוא פשוט
ענה "אם את רוצה שאני יוכיח לך, ולא מפחדת, תפגשי אותי ביום
ראשון ב-10 ברח' שלום הגליל 22".
לא היה לי שום רצון לתחקר אותו לגבי הכוונה אז נפרדנו בציפייה
ליום ראשון.
המשך השבוע עבר רגיל מאוד כמו שרציתי ואז הגיע יום ראשון. כמעט
ושכחתי אבל רחומי דאג להזכיר...
בשעה 10 מצאתי את עצמי עומדת מול מועדון שאפילו בחוץ לא יכולת
לשמוע את המחשבות שלך מרוב רעש. מאחורי הופיע רחומי עם בת
זוגו. נכנסנו והם פנו לכיוון הרחבה ואני - לכיוון הבר.
הזמנתי 'שירלי טמפל' וכל הזמן המבט מופנה אל הריקודים. אף פעם
לא ראיתי כזה קשר בין המוזיקה לבין תזוזת הגוף באופן מושלם.
קצב הריקודים, הלבוש, הכול פשוט גרם להרגשה כאילו אני עכשיו
נמצאת בשנות ה-50 של הוואנה. הייתי מהופנטת.
אחרי רבע שעה של ריקודים רחומי ובת זוגתו התקדמו לעברי. רחומי
הזמין שתי בירות, תפס אותי ביד ומשך אותי לרקוד תוך התנגדות
מצדי. אני לא יודעת לרקוד אז בטח לא כאלה ריקודים. לא יכולתי
לאפשר מצב של השפלה כזה.
'פשוט תני לי להוביל ובואי בעקבותיי'.
באיבוד חושים מוחלט הרגשתי את הגוף זז מעצמו לקצב המוזיקה.
הפחד הגדול של השפלה בא והלך. כל זוג שקוע כל כך בתוך הריקודים
שכאילו שאר ההעולם לא נמצא שם בכלל.
החלפתי בני זוג כמה פעמים באותו הערב, אפילו בלי הבחנה.
עשיתי עצירה כדי לשתות ורחומי בא לומר לי שהוא זז. לא הבנתי
למה הוא ממהר, הרי הגענו לא מזמן אבל אז הסתכלתי על השעון
והבנתי שעברו כבר כמה שעות והחלטתי גם אני להתקפל.
כשהגעתי הביתה הרגשתי במכה את העייפות והחלטתי להיכנס ישר
למיטה.
בבוקר שוב אותה הרוטינה אבל קודם מקלחת אחרי אתמול.
אחרי המקלחת ישבתי וחשבתי על החיים והחלטתי שלמסגרת אני שוב לא
נכנסת אבל גם לחוסר המעש.
משהו בערב הקודם גרם לי להפסיק לבזבז את היום ועשות דברים סתם
כי אני מרגישה שבא לי וזה מש שנכון לעשות עכשיו.
אני לא יודעת מה יש בריקוד שגורם לך לניתוק מוחלט מהעולם.
כשאתה רוקד, אתה מתחבר למוזיקה ולחושניות שלך, אז אתה באמת
מרגיש את החופש.