בחדר קטן וקפוא יושב אני, מהרהר על חיי. דבר לא עולה במוחי,
שום מחשבה על מעשה כלשהו שהיה שווה לזכור או לחשוב.
בידי החזקתי אקדח ישן כסוף. כעת, האקדח סימל את חיי, את כל
חיי. " הלילה" - חשבתי, " הוא יהיה למרכז חיי." קול משונה,
מרושע דיבר אלי במוחי שוב ושוב " היי, אתה! שם בחוץ! כן אתה אם
האקדח, אני מדבר אליך! " צעק הקול בתוך ראשי עד שלא הייתה לי
ברירה אלא לענות. " אתה רוצה לעשות משהו אם עצמך? היום?
עכשיו?" שאל הקול בטון מפתה. " כן , הייתי רוצה. בהחלט הייתי
רוצה." עניתי בחוסר ייאוש . הקול צחק צחוק מרושע ולאחר דקה
קצרה לפתע אמר " טוב ... אם כך יש לנו עסקה!" ואז חזר לצחוקו
המרושע. עמוק בתוך ראשי ידעתי את הטעות שעשיתי אך הייאוש וחוסר
התקווה סגרו את מחשבותיי להיגיון. הקול חזר, אומר במרושעות "
קח סיכון, בן אדם! כל מה שצריך זה לקחת סיכון ולך יש בדיוק את
הכלי שכדאי למות בשבילו! הלא זו תהיה ההרפתקה של חייך?"
התבוננתי באקדח דקות אחדות, חושב איך זה יהיה לקחת את הסיכון,
כנגד כל הסיכויים ומה יש לי להפסיד, את החיים שכבר מזמן
הפסדתי? " כ-ן ... חייך הקול ברשעות. רק את זה. לא משהו גדול."
הגעתי להחלטה. פעם בחיים צריך לקחת את הסיכון, אפילו אם זו
תהיה הפעם האחרונה. קירבתי את לוע האקדח לפי, זיעה קרה ירדה על
פניי ועל גופי וההדק החל להחליק מעט. הקול בראשי צחק וצעק שוב
ושוב " עשה זאת! עשה זאת בשביל עצמך! זו הייתה העסקה! עשה
זאת!" קול חזק כרעם נשמע לפתע ואז בין רגע, הכל החשיך.
בתוך החושך האינסופי התהלכתי לפה ולשם, מחפש מישהו או משהו
שיסביר מה קרה. לאחר זמן מה התחלתי לשמוע קולות רחוקים הבאים
מרחוק ותקווה חדשה נולדה בין רגע בנפשי. התחלתי לרוץ אל הקולות
שהיו כה קרובים ואם זאת בחושך הזה כה רחוקים.
איני יודע כמה זמן רצתי או הלכתי או זחלתי אך מרחוק ראיתי בר,
את הבר של השכונה שלי אליו הלכתי כדי לברוח מהחיים העגומים
בעזרת שתייה זולה ומדי פעם אישה או שתיים או אפילו שניהם.
הקולות היו קרובים. הם הגיעו מהבר. דלתות הבר נפתחו ואני
נדחפתי פנימה ע"י כוח לא נראה כלשהו. הבר נראה כמו תמיד.
מוזיקה  מדכאת נוגנה ע"י פסנתרן וסקסופוניסט זקנים ולצד הדלפק
ישב רק אדם אחד, כשלושה כוסות הקפצה נחו על הדלפק לצדו והוא
לגם עוד אחת. הברמן, שראה אותי נכנס, הסתובב ומזג עוד כוסית
והניח אותה על הדלפק ליד האדם ההוא. ההוא הרים לפתע את ידו
ובלי להסתובב אמר " שלום ערן. בוא, התקרב ושתה איתי את הכוסית.
זה על חשבון הבית." מחשבות משונות עברו במוחי, אך אלה עברו בין
רגע ואני הרגשתי רצון עז לשבת וללגום מהכוסית המפתה. בעוד אני
לוגם לגימות קטנות מהמשקה המשובח אמר האיש, שאת פניו הסתיר
מעיל גדול " ערן, ערן, אנחנו צריכים לדבר." בקול שקט המלווה
בלגימה ועוד אחת. " על מה אנחנו צריכים לדבר? אנחנו לא מכירים
אחד את השני אפילו ואגב, תודה על המשקה." עניתי לו בצורה הכי
מנומסת שמצאתי. " תראה, ערן. צר לי להודיע לך את זה, אבל
הסתבכת קשה הפעם. - הוא לגם עוד כוסית בלגימה אחת - תחשוב -
המשיך האיש - למה אתה פה ואיך הגעת לכאן? תנסה להיזכר." " איני
יכול להיזכר בדבר. הלכתי, שמעתי קולות, נכנסתי ועכשיו אני
כאן." עניתי לו עד כמה שיכולתי להיזכר. " יש לי את התשובה למה
אתה לא זוכר את מה שקרה לפני. - הוא הסתובב כלפי והביט בי, אך
את פניו לא ראיתי, רק חושך." " כן אדוני, אני רוצה לדעת למה.
או אולי אני יודע, כן! אולי זה בגלל כל המשקאות הללו!" עניתי.
" לא ערן, זה לא בגלל זה. זה משהו אחר, גרוע יותר מכאב ראש
בגלל שיכרון אלא בגלל שאתה פוצצת לעצמך את המוח לרסיסים בשביל
הרפתקה! אז, רק שתדע, אתה פה בגלל שאתה פשוט, מת." אמר האיש
בפשטות. " לא נכון!" צעקתי. " זה לא יכול להיות! פשוט לא יכול
להיות!" " זה כן יכול להיות וזה קרה וזה קורה עכשיו." ענה
האיש, לוגם עוד כוסית משקה.
" אז מי אתה? גם נשמה של איזה מת המחכה למשפט המוות?"  " לא
בדיוק כפי שתיארת, אבל דומה. מאוד דומה. אני לא הנשפט, אני
השופט ואתה, ידידי הטוב, הוא הנשפט." ענה האיש.
" אלוהים אדירים! אני באמת מת!" צעקתי בהפתעה ובאימה שהיו
לאחד. " תודה. אני שמח שאנשים כמוך מעריכים אותי כמו שצריך."
אמר האיש, מזמין עוד סיבוב משקאות. " למה אתה מתכוון, שמעריכים
אותך?" " ל - אלוהים אדירים! כמובן." זה ביטוי שנשמע כה טוב
כשהוא נשמע בפי בני התמותה. " אז ... אז אתה, הוא בעצם,
אלוהים!?" " כן." ענה לי האיש בפשטות. " ... ו, ואתה נמצא כאן
כד, כדי לשפוט אותי?" האיש לגם עוד משקה בעוד אומר " כן." "
אלוהים אדירים - אמרתי לעצמי  - אני באמת מת." מצדי נשמעה מילת
תודה נוספת. הברמן חילק עוד זוג משקאות והאיש, שהבנתי שהיה
לאלוהים ישב לצדי ולגם עוד משקה, לצדו נחו כרגע כזוג תריסר
כוסות ריקות. " אם אתה, אלוהים ונגיד שאתה כן ושאני באמת מת,
אז לפי הסיפורים ששמעתי אתה - אלוהים - צריך להיראות כשופט הדן
את בני התמותה - אני לדוגמה - לגן עדן או לגיהינום לפי המעשים
הטובים שלהם - או לדוגמה שלי - לאומת המעשים הרעים שלהם -
לדוגמה נוספת, שלי. זה נכון?" שאלתי בהיסוס את 'אלוהים' או
אלכוהוליסט מקומי שהמשקאות בראו לו אישיות שניה. האיש חסר
הפנים הסתובב לכיווני ושלף מספר תמונות פוטו שלי בגילאים שונים
ואמר " תראה - הוא התרכז כדי לזכור את שמי לרגע אחיד - ערן, מה
ששמעת היו רק סיפורים ואגדות ודמיון פרוע של איש דת כלשהו, שאת
שמו איני מצליח לזכור כרגע באופן מוזר. - הוא החל לומר עוד
משהו, אך המשקה המשובח בידו שכנע אותו קודם ללגום ואחר-כך
לדבר. הוא המשיך - כל פעם, בשביל כל אדם זה היה שונה, למרות
שבעבר הרחוק באמת אהבתי את תלבושת השופט השחורה, היא גרמה לי
להרגיש בעל כוח ושליטה כלשהי על השרפים ומלאכים אחרים. כיום
אנו בשנות ... ה - תעזור לי כאן... הוא ביקש בבקשה - התשעים,
שנות התשעים. אמרתי והוא המשיך - הא! כן, שנות התשעים. אז,
כשהגענו לשנות התשעים, אתם הצעירים מתים ברצף ועבודה זו באמת
מעייפת. תאר לעצמך שאתה צריך ביום עבודה אחד לשלוח כמה מאות
מכם לגן עדן או לגיהינום. זה מעייף, מרגיז והכי גרוע, כשאני
שולח מישהו לגיהינום, המצפון שלי משתולל." " אבל אתה אלוהים!
האחד כל יכול ומושלם! איך יש לך מצפון?" " שאלה טובה ערן, שאלה
טובה בהחלט ותן לי לענות עליה. - הוא לגם עוד משקה - כפי שאני
מושלם ואני יצרתי אתכם בצל דמותי, גם לי, בדיוק כמו לכם יש
מצפון וכמו שאני מושלם, כך לצערי גם המצפון שלי." " אז זוהי
בחירה שלי לסביבה בה אני רוצה להישפט?" שאלתי. " לא, תפסת אותי
ביומי החופשי. בוא, ערן, עלינו לעיין בחייך כדי שאוכל לשלוח
אותך לחייך הבאים!" במשך פרק זמן נצחי ישבנו ועיינו בתמונות
ואלוהים הזכיר לי כל מעשה ומעשה בעוד הוא לוגם עוד כוסית ועוד
אחת. לעולם לא חשבתי שמשפט של אלוהים עורך זמן כה רב, אבל לא
הייתה עדיין נשמה שתפסה אותו בזמנו החופשי. לפתע, ממש רגעים
לפני כניעתי לשעמום הוא הפסיק והסתובב אלי. על שולחן הדלפק נחו
זוג חפיסות של תמונות - צד אחד המעשים הטובים וצד אחר הרעים,
שהוא קרה להם 'מעשים טיפשים'." תראה ערן - אמר - ישנם זוג
חפיסות על השולחן, המעשים הטובים - הוא הושיט אצבע ארוכה
לכיוון חפיסה אחת - והמעשים הטיפשים - האצבע הנחתה את עצמה
לכיוון החפיסה השניה. " החפיסות היו דומות בגודלן." כפי שאתה
יודע בלי טוב אין רוע ובלי רוע אין טוב, אז זה אומר שאם היית
אחד מאלה שעושים רק טוב היית נשלח למטה כדי לקבל שיעור ברוע.
לשם איזון נפשי. - עוד כוסית נלגמה - אתה לאומת זאת מאוד מאוזן
בנשמתך, למרות המעשים הטיפשים הרבים שעשית, כמו לדוגמה לפוצץ
לעצמך את הראש, כשיכולת לעשות דברים יותר 'הרפתקניים', שלא
פחות מסוכנים, אבל מהנים יותר, זה בטוח. הגעתי להחלטה ידידי
היקר. אתה תישלח בחזרה לחייך הקודמים ואל תעשה את אותה טעות
פעמיים! - אמר אלוהים ברצינות - כעת לך, רד במדרגות הללו ותגיע
בחזרה. " הוא סיים וחזר לשלישיית כוסות הנחו על הדלפק.  לפתע,
תחת רגליי נוצרו מדרגות נעות אשר ירדו עמוק מטה אל החשיכה.
משכתי ברגליי וצעדתי פנימה. המדרגות נעו במהירות ורוח ליטפה את
ראשי בקורה החד. מאחוריי הכל דהה והחשיך ותקוותי חזרה לגופי -
נפשי. לפתע, כהד, זה נשמע. מילות אכזבה מפי קול זכור. החושך
החל להתבהר בתור תאורה אדומה מהבהבת וחום לוהט החל להתפשט
לאורך המסדרון החשוך הנע מהר למטה. לאחר רגעים אחדים נשמעה
צרחה ועוד צרחה ועוד אלפי, מיליוני, אין סוף צרחות אימה וכאב
ובראשם הקול המרושע מראשי, צוחק את צחוקו המטורף.
השעון המעורר אשר עיצבן אותי כל בוקר צפצף מספר צפצופים
מעצבנים, שהפעם הצילו את נפשי. התעוררתי במיטתי, כולי מלא זעה
קרה. לצד ראשי נח אקדח כסוף. התיישבתי והבנתי שכל זה היה חלום
ושחזרתי לעולם העגום והעצוב - המציאות. תקוות חלומיות דעכו
ממוחי ונפשי. לקחתי את האקדח ובחנתי אותו בקפידה. הוא היה כמו
תמיד - לא משומש. נזכרתי בחלום, אך האפשרויות הנוספות עליהם
דיבר אלוהים לא עלו בראשי, אך זכרתי בקפידה את צעקות המעונים.

כך ישבתי בחדרי הקר, מהרהר על חיי ולא זכרתי דבר שהיה שווה
לזכור. בידי החזקתי אקדח כסוף, אשר היה למרכז חיי. תקוותי דעכו
ואתם הרצון לכל. קירבתי את לוע האקדח לראשי ושמעתי את הצחוק
המרושע מגיע ממרחקים. נפלתי למיטה כמת ועיניי נסגרו באיטיות
כואבת. בעוד חיי החליקו מגופי אל המישור הדמיוני, האקדח הכסוף
נפל ארצה על זוג חפיסות של תמונות מתקופות שונות, לבנות
ושחורות.

                              הסוף...    או אולי לא ?