אני יושב על המרפסת של ענתי ואנחנו מעשנים משהו.
ענתי מספרת לי שקלייר התחתנה.
משועשע למדי מהמצב הנוכחי אני מחליט להרים טלפון לקלייר ולדרוש
לשלומה.
לא דיברנו שנים.
נותק הקשר?

"מזל טוב", אני אומר כשהקווים שלנו מצטלבים.
"תודה אבל לא תודה, אין לי על מה לדבר איתך ואני לא רוצה אותך
בחיים שלי", אומרת הבחורה שפעם חשבתי שאהבתי.
נותק הקשר, סופית.

הסיפור הזה גורם לי לחשוב על חברה שלי.
האישה שלי.
אהבת חיי.
האם יש סיכוי שנתנתק? שלא נרצה אחד את השני בחיים שלנו?
ומה בכלל יכול לגרום לאהבה כל כך גדולה להתנתק?
אני משמיע את "מרת'ה" האלמותי של טום וויטס במכשיר הMP3 הנייד
שוב ושוב ושמח לדעת שאני יכול להתחבר לכאב של מישהו... אפילו
בתקופה הכי שמחה בחיי.
אז הנה הגרסה העברית שלי, לאחד השירים העצובים שאי פעם נכתבו



מרכזייה קשרי אותי בבקשה:
(עברו כל כך הרבה שנים,
האם היא תזהה את הקולי השבור שלי בזמן שאני אלחם בדמעות?)
הלו.
שלום.
האם זאת מרת'ה? זה תום פרוסט, אני מתקשר מרחוק.
(אל תדאגי להוצאות)
עברו 40 שנה, אולי יותר,
מרת'ה אנא תיזכרי.
בואי נפגש לקפה - שם נדבר על הכל.
אני מרגיש מבוגר הרבה יותר עכשיו
(גם את מבוגרת.)
מה שלום הבעל?
איך הילדים?
הידעת שהתחתנתי גם?
אשרייך שמצאת מישהו שמעניק לך בטחון...
כי אנחנו היינו צעירים וטפשיים אז...
היום אנחנו בוגרים!
אני מניח שאז הייתי פזיז
(כנראה שאני עדיין כזה)
כל מה שהזיז לי בזמנו,
היה שאני, גבר אנוכי.
אני מניח שהביחד שלנו לא אמור היה להיות.
ומרת'ה, מרת'ה,
אני אוהב אותך, את לא רואה?

אלו היו ימי הורדים,
שירה, פרוזה ...
ומרת'ה - כל מה שהיה לי זאת את
ולך, בסה"כ היה אותי.
לא היה "מחר" ובטח לא עתיד.
ארזנו את הצער והעצב
ושמרנו אותם לגשמים.

ואני זוכר ערבים שקטים,
רועד לצידך.