הם שניהם שוכבים במיטה, כבר הרבה מאוד זמן שהם לא דיברו, היא
אפילו לא חשבה עליו. אבל ברגע שהשם שלה עלה על שפתיו לראשונה
מזה חודשיים, כל הרחשים שנרגעו להם והסתתרו באיזו פינה אפלה
עמוק עמוק בפנים, פתאום פרצו בבת אחת והעיפו אותה על ענן צמר
גפן ורוד, רך ומתקתק.
הגעגועים המשיכו לדבר אל תוך הלילה ואפילו את השתיקה הרומנטית
הידועה שלהם שברה הלחישה שלו: "אני חוזר הביתה שבוע הבא ואני
רוצה לראות אותך", אותה לחישה שהשאירה בה זרמים שליוו את
החלומות הלבנים שלה באותו לילה.

השעה היתה כבר 22:37, "הוא מאחר!"
תמיד היתה לו את הנטייה הזאת לעשות דברים באיחור. פתאום נשמע
קול המאזדה שלו מחוץ לדלת המרפסת הפתוחה שבחדרה, גלגליה שורפים
את לבני הכביש. מוזיקה נחלשת, והוא מצפצף.
"שיט! אני עוד לא מוכנה!" רצה מצד אחד של החדר לצד השני,
פלאפון, ארנק, רגע אין לי מספיק כסף, עוברת לבדיקה אחרונה מול
המראה, אוקיי! "לא! רגע! מפתחות! איפה המפתחות שלי?" היא
עוצרת. "שיט! הדלת פתוחה! הוא רואה אותי! תרגעי לא להלחץ, לא
קרה כלום". הוא מצפצף, "חוצפן! גם מאחר וגם מאיץ בי. רגע!"

סוגרת את דלת הכניסה הגדולה והכבדה מאחוריה, עוצרת לרגע, עוצמת
את העיניים, מסדירה נשימתה. רוח קרירה מלטפת את פניה ומבשרת
טובות משכה את הרגע הזה והחזירה את הדופק לקצב נורמאלי. אבל רק
לרגע.
יורדת במדרגות השביל המואר, פותחת את השער, הוא כבר עומד מחוץ
למכוניתו ממתין לה, מביט בה בחיוך חצוף, עיניים זוהרות אשר
קוראות לה לבוא, מושכות אותה מבלי כל אפשרות להתנגד. היא
מחייכת אליו חזרה ומרגישה את הדופק תופס תאוצה. הוא פותח את
זרועותיו והיא רצה ישר אליהם, לא עובר אפילו רגע והיא כבר
עטופה בחיבוק החם שלו.

הם החלו לנסוע, "לאן אנחנו בעצם נוסעים?! זה באמת כל כך
משנה?!" העיקר שהוא פה.
הוא דיבר הרבה, השתדל לשמור על קשר עין אבל לא שכח את הכביש,
"תמיד ידעתי שמאחורי כל המסיכות הוא בנאדם אחראי". היא הפנתה
את כולה אליו בחנה את שברירי האור מבחוץ שנפלו על תווי הפנים
הכל כך מסורטטים שלו, עברה אחר קווי המתאר של השפתיים שלו כל
זמן שהוא מלמל לעצמו דברים "או שמא היו הדברים הללו מכוונים
אליה?!" היא לא כל כך שמה לב.
ידו האחת אוחזת בהגה וידו השניה בירך שלה, כל כך חזקה, כל כך
חמה, כל כך איכפתית.

הוא עצר את האוטו, הסתובב אליה, וסוף כל סוף היא יכלה להבחין
במבט הכובש הזה שלו, זה שנבלעה לתוכו כל פעם מחדש כשהיו
מתראים, אותו מבט שהייתה מנסה להבין את סוד הקסם שלו אפילו  רק
מהתמונות. רגע של שקט בו עיניהם נלכדו אלו באלו והחום המצטבר
ביניהם פשוט צעק... "הגענו!"

הם יצאו מהמכונית, ירדו במדרגות. היא הורידה את הכפכפים, הוא
סחב אותם בשבילה, היא אוהבת להרגיש את החול מדגדג בין אצבעות
רגליה. היא הלכה לפניו, לא היה יותר מדי אור אבל הם יכלו לראות
דרך רחשי הגלים המתנפצים על המזח שלפניהם. היא עצרה בדיוק בקו
המים כאשר קצף הגלים מלטף את כפות רגליה, עצמה את עיניה וכל
חלקיק בגוף שלה קם לתחיה.

"כל כך התגעגעתי אלייך" לחש, כשהוא מחבק אותה מאחור. אוחזת
בזרועותיו סביבה ומחייכת כשעיניה עדיין עצומות ענתה לו "גם
אני, נורא!". הסתובבה אליו והפעם אור גדול זרח מתוך עיניו,
המבט שלהם כמו נתפר יחדיו ושום דבר לא יכל לנתק אותו. הרימה
ידיה, חזרה לעצום שוב את עיניה והחלה ממששת כל חלק בפניו, רצתה
לדעת כל קימור מעל העין שלו, רצתה לדעת כל קו ותו בשפתיו,
וההרגשה כל כך מוכרת ופתאום הכל חזר כאילו העולם החזיר אותם
לאותה נקודה בה הם נפגשו.
והוא נשק לה, והמגע שלו היה כל כך רך, והיא רצתה ממנו רק עוד
ועוד כי ככל שלגמה ממנו הבינה שלא טעמה טעם כל כך מתוק עוד
בחייה.
היא החלה מרגישה באצבעותיו מטיילות על גבה מעלה ומטה בזמן שהיא
פותחת את כפתורי החולצה שלו, "תמיד אמרתי לו שיפה לו מכופתר",
חשבה לעצמה. החולצה שלו ירדה והנה גם שלה ולעיניו נגלה החזה
הזקור שלה, חזה לא גדול במיוחד אך מדהים להפליא איך הוא עומד
שם בחוצפה כזאת מסתכל ישר לעברו.
היא הורידה את החצאית שלה, "ועכשיו אתה". הם עמדו חצי עירומים
על החול החם עוד מקרני השמש שפקדו אותו במשך כל היום, והרוח
עוד קרירה יותר ממה שהיתה בהתחלה אך אין הם מרגישים זאת כי
מחזור הדם שלהם התחיל לעבוד שעות נוספות והחום שנאגר בתוכם רק
רוצה החוצה.
הוא התקרב אליה, הם יכלו להרגיש את חום הגוף אחד של השני, "אין
תחושה טובה מזו" מלמלה לעצמה.
והוא חייך וחיבק אותה, נשק למצחה, הסתכל עליה מלמעלה ושוב
מבטיהם נפגשו. תוך שניות הם מצאו עצמם על החול החם מתכרבלים זו
בזרועות זה, השפתיים שלהם לא ידעו שובע, הוא העביר את ידו מכף
רגלה, דרך הברך, לירך, בין רגליה, נוגע לא נוגע. היא כולה
מתחממת רעבה למגע שלו, רוצה לדעת אותו, והוא ממשיך לשגע אותה
כחיה טורפת.
משכיב אותה על הגב נושק לצווארה, יורד לחזה, מלקק בחושניות את
הפטמות הקטנות והזקורות שלה מנשק ברכות את הבטן שלה, יורד בין
רגליה ונושף בעדינות. היא משתגעת, הוא מתגרה בה כל כך וברגע
הזה היא הבינה שהלילה היא תהיה כולה שלו. מעולם היא לא רצתה
להרגיש מישהו כל כך, אך את הלילה הזה היא לא רצתה לשכוח לעולם.
הוא תמיד היה אומר שאת החיים הוא מקדיש לרגעים הקטנים בחיים,
את החיים הקטנים שלה היא החליטה לחבר מקובץ רגעים גדולים שלהם.
הם קמו, היא החזיקה בידו והם רצו לתוך הים.
הם טבלו עצמם במי הים החמים, היא הוציאה את ראשה אל מעל המים
והוא ראה אותה, יפיפיה, כה צעירה, תמימה, טהורה, מתוקה, בתולת
ים קטנה נגלתה לפניו. הוא משך אותה אליו בתאווה, היא כרכה
רגליה סביב האגן שלו, הם התנשקו במעין משיכה אדירה עד שהיה
נדמה לרגע כי היה אפשר לשמוע את מנגינתה. רחש הגלים הכתיב את
הקצב והם רקדו למנגינות התשוקה.
היא הביטה בו, שפתותיהם נוגעות-לא נוגעות והיא ידעה שזה הרגע,
הוא ידע שבתולת הים הזאת לעולם עוד לא תהיה תמימה.
הוא הצמיד אותה אליו, הדופק שלהם ניגן את אותו המקצב, ובדיוק
באותו הרגע...

צלצל הטלפון.
שוב נשמע קולו הלוחש מן הצד השני, "אני לא יוצא השבוע, אבל
תשאירי לי מקום לחבק אותך בחלום".