"הוא מזכיר לי את מייגלין לפעמים, את יודעת." אמר קורט בשקט.
ריאנה פנתה להסתכל עליו. זה היה הדבר הראשון שאמר בעלה כל
הבוקר, וזה לא היה סימן טוב. קורט לא דיבר הרבה; לא היה הרבה
לומר. אבל כל פעם שדיבר, דיבר בקדרות שקטה על חבריו מן העבר,
וחייך לעצמו תוך כדי, כאילו שמע אותם מעירים הערות שוליים.
ריאנה הכירה במישרין או בעקיפין את כל מי שקורט איבד; זו הייתה
אחת הסיבות שחיברו אותם יחד. היא הייתה יכולה להבחין מתי חשב
על גיילן, ומתי על קונדה. היא הכירה על בוריין את כל
הרפתקאותיו - היא הייתה נוכחת ברבות מהם. היא ידעה מתי נזכר
בכאב בלילה בו המלך מייגלין נפל על חרבו של קורט, חרב השמש אשר
שבר לאחר מכן, וגם עשרים שנה אחרי, עדיין היה קם מסיוטים על כך
בזיעה קרה. אבל היה חבר אחד שמעולם לא דובר בו ביניהם; וריאנה
לא התכוונה להעלות את הנושא.
מייגלין היה מלך בארצו אסטלון במשך שלוש שנים בלבד. לדברי
קורט, הוא היה זה שסידר את ההתנקשות באביו, המלך מתיאס הרביעי,
במהלך מלחמת אנדות, 23 שנים לפני כן; והוא היה זה שמכר אותם
לאותו אויב מסתורי ורב-עוצמה אותו שירת דרגונאר רייבנלוק.
בתחילה סירבה ריאנה להאמין שאכן אחיה המלך היה הבוגד, ונידתה
את סר קורט, קוטל-המלך, ואת ג'אנדו מאליק, אותו אנדרקון שנחשב
לבוגד לפני מייגלין. במצוקתה ובאובדנה הרחיקה מעליה את האנשים
היחידים שהיו ידידיה באמת ובתמים, ודווקא בתקופה שאסטלון נזקקה
למלכתה יותר מכל. היא הייתה שבורה בדיוק כמו קורט באותם ימים,
וההיריון של ג'ייסון לא הפיג את המתח. אך כשנולד היא ראתה מה
בדיוק היה לה, ומה בדיוק נדרש ממנה לעשות; כך שהיא הדיחה את
העוצר המושחת ששלט במקומה והציגה לעולם, לראשונה, אסטלון
שבראשה עומדת מלכה שליטה.
לאחר מכן חקרה שוב ושוב, לפעמים בכשפיה, את נסיבות מותו של
אחיה. במקביל ניסתה למצוא דרך להחיות את אהובה, סר וילסון
מקאליסטר, שעל סף המוות נעל את נשמתו בתוך אחד מנחשי-הרוח של
העיר הרדופה, ימפאר. אך לאט לאט היא שוב איבדה תקווה, והשיבה
את סר קורט מגלותו. בסופו של דבר, היה עליה להודות כי צדק.
הנסיך יפה-התואר, שנשים נפלו לרגליו וגברים העריצוהו, ייזכר
בסופו של דבר כבוגד וקוטל-שארים, ולבסוף, כמקפד-חייו.
מכורח גורלותיהם השזורים, המלכה הצעירה ואבירה הקודר התחתנו,
למרות הביקורת הצפויה. אז הייתה צעירה, ומכשפה, ומלכה, ונדמה
היה שאין גבולות ליכולותיה. היא חשבה שקורט יתגבר על יגונו.
היא חשבה שהיא תוכל להתגבר על יגונו. וכך סר קורט, במקורו פרחח
חסר-שורשים מרובעיה הפחות מזמינים של אסטלון סיטי, היה למלך,
אך היה זה לתואר חלול בשבילו. קרוב לוודאי שהגלות שגזרה עליו
באבלה לא היטיבה עמו. וכעת הוא ישב בכס מלכות, ביציע הכבוד של
זירת התחרויות המלכותית, בתחרות האבירים של הנסיך מתיאס
החמישי, בנו, ביום הולדתו של זה האחרון, ואמר שהוא מזכיר לו את
מייגלין.
זה היה הגמר; מאט, על סוסו הלבן האהוב ובשריון מבהיק, הרים את
מגן הפנים שלו וחייך אל הקהל. מבחינתו היום הזה לא יכול היה
ללכת יותר טוב; איש מיריביו לא יכל לו, אף שהורה להם במפורש לא
להפסיד בכוונה. יציע שלם של מעריצות מתלהבות, פשוטות-עם בלבוש
מינימלי, צרח כשהוא חשף את שיניו המבהיקות-לא-פחות אליהם.
יריבו הבא היה סר אנדרו ווסטרידג', אביר בוגר ממנו במעט שנים,
שכמוהו, דרס את כל אויביו עד הגמר בלא קושי. המרכיב הייחודי
בפרופיל של האביר היה שריונו הכבד אך המעוצב ביד נפח אומן,
שנבנה במיוחד כדי שישברו עליו רומח אחרי רומח, ובלבד שלובשו לא
ייפול מהסוס; וכך סר ווסטרידג', האלמוני עד לאותו טורניר, הפך
לאנדי "שריון-הבטון" הידוע לשמצה, שמעולם עוד לא הופל מהסוס.
אנדי ישב על סוסו הענק, רע-המזג, בצידה האחר של הזירה. הסוס
היה משוריין בכבדות כמוהו, והשריון של שניהם לא הבהיק כלל בשמש
הקופחת; הוא באמת נראה כמו בטון. בקרב הפופולריות היה די ברור
מי ניצח. אנדי נראה כמו פיל שרוכב על סוס. אבל היו אלה פיל
וסוס שקשה להסיט מהמסלול. דווקא קלילותו של מאט בשריון היא
שעזרה לו לתמרן ולהפיל את יריביו מהסוס בשלבים הקודמים, אך כעת
באותה מידה היה יכול כעת לנסות לתקוע את רומחו בקיר.
מה שכן, בתחרות הזו היה גם ניקוד, וגם הוא היה לטובת מאט. הוא
הוביל מספיק בנקודות כדי שיוכל ליפול בשני סיבובים ועדיין
לנצח. אבל הוא היה חייב להפיל אותו בפעם השלישית, אחרת יפסיד
בטורניר יום-ההולדת שלו, ואז איך זה ייראה? הקהל יהיה מאוד
מבואס.
אתם מבינים, מאט לא עשה את זה ממניעים אנוכיים כלל.
המלך קורט היה גבר בשנות הארבעים המאוחרות, אך היה שמור היטב
לגילו; לא הרבה מחוסנו נגרע ממנו בשנות מלכותו, למרבה הפלא.
אף-על-פי-כן, קמטי דאגה רבים נחרשו על פניו, ומבט רדוף היה
בעיניו תמיד, כמו גם עיגולים שחורים. שיערו החל להאפיר
בטרם-עת. הייתה הדרת-כבוד במראהו, כרוך בגלימת הארגמן
המלכותית, וחובש כתר זהב בעל שמונה חודים.
המלכה-הנביאה ריאנה, בשמלה כחולה צנועה, לא השתמרה כמו בעלה
במראה, אם כי הייתה לה הדרת-כבוד משלה. צרותיה של אסטלון הן
אלה שנחרתו בפניה, ועיניה השחורות לא היו תמימות כבר. הייתה
בהן חוכמה. הן ראו עבר קשה, הווה בודד ועתיד מדאיג. לחייה
העגלגלות מעט הפכו מדולדלות, שפתיה המלאות הפכו קפוצות. במרוצת
השנים הפכה לאישה קשה, מלכה חמורת-סבר בעלת כוחות מסתוריים,
ששילחה חשש וספק אף בקרב אויביה הנחושים ביותר של ממלכתה. היא
הייתה הלביאה השואגת של בית מלגנט, ואף-על-פי-כן, היו לה
נקודות תורפה מסוימות. משפחתה הייתה מאז ומעולם אחת מהן.
"את שוב נותנת בי את המבט הזה." האשים קורט.
"כי אתה שוב עושה את זה." הטיחה המלכה-הנביאה "כבר דיברנו על
זה."
"רק אמרתי..." אמר קורט.
"אבל אתה לא מבין שכל פעם שאתה אומר את זה, אני..." היא סובבה
את ראשה לבדוק שלא היה איש ביציע שישמע את לחישותיהם של הזוג
המלכותי. "אני מפחדת!" לחשה בדחיפות.
"מה, שאקבל עוד אחד מה'התקפים' שלי?" שאל המלך, "שאביך אותך
בציבור?" הביט עליה בטינה. "את לא יכולה לכלוא אותי לנצח, את
יודעת."
"זה אתה שלא נותן בי אמון." נזפה בו, "הבן שלך נלחם שם כדי
שאתה תראה אותו, ובמקום זה אתה רק ממלמל על אנשים מתים."
"
אנשים מתים?" רתח קורט. "
מייגלין היה אחיך!"
"כן, קורט, והוא מת לפני עשרים שנה." אמרה ריאנה, "הגיע הזמן
שתתחיל להתמקד באנשים החיים, אתה לא חושב?"
לפתע נשמע קול התפצחות עץ, ומיד לאחר מכן זעקות חרדה מן
היציעים.
מכת הרומח העיפה את מאט מטר באוויר, מנופף במסורבל בגפיו, ואז
נגרר עוד חמישה מטרים על הקרקע, והעלה ענני אבק כבדים. הוא היה
מקלל אם היה יכול לנשום. המכה של אנדי הייתה מדויקת למרכז המגן
שלו וגם לא באה בתנופה רבה מדי - אי אפשר לקבל תנופה רבה מדי
כשיש לך שריון של חצי טון עליך ועל הסוס שלך - אבל המשקל
שמאחורי המכה, כמובן, הוא זה שכמעט הטיל את הנסיך הצעיר
לחוסר-הכרה. כל אבריו היו הלומי-כאב. הוא שמע במעורפל את
משרתיו רצים לעברו, אבל כל מה שראה הן נקודות צבעוניות מרחפות
מול עיניו.
"אתה בסדר, הוד מעלתך?" שאל קול זקן.
"אני אחיה, דירק." רטן מאט, "אבל המעטתי בערכו של הבנזונה."
"קבל את זה ברוח טובה, הוד מעלתך." אמר דירק.
"אני אקבל ברוח טובה אם סר אנדרו יואיל בטובו ליפול מן הסוס
כשאני מכניס בו רומח."
"אתה מצווה זאת, אדוני?" שאל השמש.
"עלק." אמר מאט.
"סליחה, הוד מעלתך?"
"אמרתי עלק." גנח בעוד דירק ומשרת שני מקימים אותו. מאט בקושי
עמד על רגליו. סחרחורות היכו בו, והחמה מולו סימאה את עיניו.
אחרי בוקר שלם שבו שבר חתיכות עץ כבדות על אנשים להנאתו,
בשריון מלא ובשמש הקופחת, הוא בער והזיע כולו. ועכשיו המכה הזו
כמעט שברה אותו. הוא התפתה כמעט לפרוש וזהו.
"סלח לי, הוד מעלתך, אבל מה פירוש המילה הזו, עלק?"
מאט הביט בו בהפתעה לרגע. "עזוב אותך." הפטיר לבסוף. "אתה זקן
מדי בשביל זה."
"אז להגיד לו ליפול?"
"לא!" אמר בתקיפות, "זו תחרות אחת שאני לא מוכר."
"אתה הולך לפגוע בעצמך, הוד מעלתך." העיר דירק, "אם תתעלף,
המלכה תאסור עליך להשתתף בתחרויות."
"אני יודע." אמר מאט בקדרות ועלה שוב על הסוס, בלי עזרה. מאט
תמיד אהב תחרויות אבירים. הוא היה אוסף את כל בובות האקשן שלהם
בילדותו. כבר שנתיים שהוא מתאמן לקראת הכניסה לטורנירים. הוא
היה ללוחם מצטיין, ממש כמו שאביו היה - כמו גם דודו המנוח. אבל
אמו היא זו שמכרה את התחרויות הראשונות שלו. המלכה-הנביאה מראש
לא אהבה את ה"שיגעון" הזה, כמו שהיא הגדירה. היא תמיד דאגה
יותר מדי. אבל היא חייבת להבין שבדרך לתהילה, מה לעשות, חייבים
לחטוף כמה מכות. הוא טען בפניה שאם באמת הייתה יכולה לחזות את
העתיד, הייתה רואה שהוא ינצח בטורניר.
הוא נאנח ונצמד בגופו לסוס כמה שאפשר, עד שהדגל יעלה. הוא
התפלל שיוכל רק להישאר על הסוס.
"
תקשיב לי!"
"
פשוט תסתמי וזהו!" סינן קורט, "
את לא מבינה! את אף פעם לא
תביני!"
שוב אותה קנאות זרה בערה בעיניו. כעת הוויכוח כבר היה אבוד.
אבל ריאנה, המלכה-הנביאה העשויה ללא-חת, הייתה חייבת להמשיך -
ממש כמו בנה הנאבק בזירה. "זכור עם מי אתה מדבר." השיבה בקול
קפוא, "
עכשיו תסתכל על בנך, קורט! תסתכל עליו! זה בכלל מזיז
לך?"
שוב נשמע קול התפצחות הרמחים כשהאבירים היכו זה בזה. התוצאה
הייתה אף יותר מכוערת בשביל הנסיך מאשר בפעם הקודמת. הוא נפל
הצידה והיכה בקרקע עם גבו העליון. מאט כמעט שבר את מפרקתו
בסיבוב הזה, והפעם, הוא לא קם.
"לא, ריאנה." אמר בקול חלול ולקח את כוס היין שנחה על שולחן
קטן לידו, "זה לא משנה. גם את וגם הוא נידונים למוות. זוהי
קללתי... כך מייגלין מת." הוא השתהה, "כך וילסון מת."
"
וילסון לא מת!" צעקה. הפעם הוא באמת עבר את הגבול.
רגע של שתיקה עבר ביניהם; רגע של שבר שלא יתאחה לעולם, ידעה
המלכה, אלא אם כן גורלותיהם ייאלצו שוב להתנגש זה בזה.
"את יודעת איפה למצוא אותי." אמר לבסוף חרישית, ויצא מן התא.
ריאנה חזרה להסתכל למטה, שם הנסיך קם לבסוף, אך חיכתה לו
אכזבה.
עיניו של מאט התקבעו בתא העליון ברגע שהצליח להרים את מכסה
הפנים שלו. למה הוא עזב? הוא לא יכול לעשות את זה! לא עכשיו!
הוא רצה למחות את עיניו הדומעות, אך כפפת הפלדה שלו רק הייתה
שורטת את פניו אילו היה עושה כן. אביו המטורף שוב נטש אותו,
כפי שעשה כל חייו. אם כן, רק אמו הבוכייה, בתא למעלה, נותרה
לתמוך בו, ואף היא הסבה את פניה. מאט ידע שהוא היה צעד אחד
בלבד מביטול מוחלט של הטורניר. אמו הייתה בפאניקה מוחלטת.
למזלה, כל האיצטדיון הביט בו ולא בה. רוח קרירה החלה נושבת
מכיוון שער האיצטדיון, וליטפה את פניו. לפתע מאט חייך,
ובחיוכו, היציעים הריעו.
רוחו התרוממה כשם שנפלה; אם אין איש שיתמוך בו, הוא יילך כנגד
כל הסיכויים ויעלה מנצח. הוא די אהב את המחשבה הזו. זה הדבר
הכי אבירי שחשב מעולם. טקטיקה קלושה לניצחון עלתה בראשו: אם
ינצל את קלילותו כדי לשנות את עמדתו על גבי הסוס ברגע האחרון,
הרומח (אם יצליח לכוונו) עדיין יפגע במרכז המגן של אנדי, אם כי
מכיוון אחר לחלוטין. אנדי, שירכז את כל משקלו כנגד חבטה נמוכה,
יבוא לא מוכן כלפי חבטה עליונה שכזו, שרק מעטים ניסו והצליחו,
ואולי אף יתערער שיווי-משקלו מספיק כדי שייפול מהסוס. השאלה
היא אם מאט במהלך נועז כזה, המצריך שהוא יתרומם באוכף תוך כדי
דהרה ובמהלך קבלת חבטה מרומח באורך שישה מטרים, לא ייפול בעצמו
מהסוס.
בלי לחשוב פעמיים, הוא זינק ונחת בחבטה מתכתית על אוכף סוסו
המסכן. "תאחל לי בהצלחה, דירק." אמר.
"אני מאחל לך בריאות, הוד מעלתך." העיר דירק בביקורתיות.
מאט גיחך ודהר קדימה ברגע שהדגל הורם. הוא היה יכול לשמוע את
הקהל מריע. הוא ראה בהילוך איטי את רעמת סוסו מתנועעת כשכיוון
את הרומח למכה תחתית. הוא ראה את שריון-הבטון מתקדם לעברו
לאורך מחיצת העץ כשור פראי, הדורס כל שבדרכו.
מאט התרומם ברגע האחרון והרים את המגן שלו בהתאמה. הוא לחץ
אותו צמוד אל גופו ורכן איתו קדימה. בדיעבד, זו הפעולה שהצילה
אותו מנפילה בטוחה. הרומח לא התרסק רק כנגד המגן הפעם, אלא
כנגד כל המסה שהייתה כרגע מאט מלגנט. אשר לרומח של הנסיך, הוא
פגע בחלקו העליון של מגנו של אנדי, הסיט אותו ופגע באביר עצמו
בכתף. האביר ניסה לייצב את עצמו באוכף אך ככל הנראה לא יכל
לשלוט בשריריו בכל המשקל שנשא על גופו. הוא צלל הצידה
בחוסר-אונים, בעקבות שריון הבטון שלו.
מאט היה כמרחף. מבעד להלמות לבו בראשו הסחרחר, הוא שמע את הקהל
מריע. "ניצחתי." אמר חלושות.
ואז ראייתו התערפלה, והוא צנח מן האוכף.
"מאט? מותק? אתה ער?" שאלה ריאנה. "כמה אצבעות אתה רואה?"
"אני בסדר, אמא." היו המילים הראשונות שיצאו מפיו.
"באמת?" שאלה בפליאה מעושה. "התחלתי לדאוג."
מאט הופתע.
הוא הופתע עוד יותר ברגע שלאחר מכן, כשהיא סטרה לו. "
אתה לא
משתתף יותר בשום טורניר, בחור צעיר!"
"אבל ניצחתי!" מחה מאט.
"כמעט התאבדת, זה מה שעשית." נזפה המלכה. "כבר בסיבוב השני עם
האיש ההוא היית מסוחרר."
"איך את יכולה לדעת, אמא? הייתי עם מגן-הפנים עליי."
היא הביטה בו בהגבהת גבות שכללה שעשוע ונזיפה גם יחד.
"אה." השיב מאט כעבור רגע של מחשבה. הכינוי "המלכה-הנביאה" לא
בא בקלות.
"
יכולת למות!" הטיחה בו. "
ואז מה היה קורה לממלכה האומללה
שלך?"
"היא הייתה מפספסת אחלה
אביר." סינן תחת שפתיו.
"שמעתי את זה, מתיאס!"
"מה את רוצה שאני אגיד?" שאל מאט. "את אף פעם לא נותנת לי
לעשות מה שאני רוצה לעשות."
"נתתי לך את הטורניר הזה. בלי למכור אותו, כמו שרצית."
"וניצחתי, אמא, ניצחתי!" קרא מאט. "אני רוצה להיות אביר! זה מה
שאני טוב בו."
"אני יודעת שאתה טוב בזה, מאמי." אמרה ריאנה חרישית. "אבל יש
לך התחייבות אחרת."
"אני לא רוצה אותה, אמא! אני לא רוצה להיות מלך!"
"האחריות הזו מוטלת עליך בין אם תרצה ובין אם לא." הבהירה
ריאנה בקול המצווה שלה. "אתה הנצר האחרון לבית מלגנט"
כעת הוא נעץ בה מבט.
"אוקיי, הנצר החוקי האחרון לבית מלגנט." דייקה ריאנה, "ג'ייסון
לא יוכל לקחת את המלוכה."
"למה לא? אפילו את חושבת שהוא האחראי מבין שנינו."
"זה נגד החוק."
"את המלכה."
"מלכה זה תואר, מאט." הסבירה ריאנה. "גם אני משרתת איזושהי
מטרה. יש בידי את הכוח, אך יש לי אחריות גם על תוצאות השימוש
בו. אם אשנה את החוק כך שבן ממזר יוכל לרשת את תואר המלך, זה
ייצור תקדים לבתי-האצולה האחרים ויהפוך לחלוטין את החברה שאנו
מכירים. כל ממזר בכל בית אצולה ינסה לתבוע לעצמו את נכסי הבית
ותהיה לנו מלחמת אזרחים שנייה."
מאט שתק.
"אתה היחיד שיכול למלא את התפקיד הזה. היחיד שיכול לקבל את
ההכשרה, היחיד שיקבלו אותו לתפקיד... אלא אם כן איזה מייגלאן
אחד ייצא מתחת לסלע שהתחבא תחתיו מאה ושלושים שנה, דבר שלא
נראה לי סביר, מאחר שאבותינו וידאו היטב שהורדנו לכולם את
הראש."
"חשבתי שהיו בחירות לבית המלוכה בסוף מלחמת האזרחים." התפלא
מאט. "איך ערפנו לכולם את הראש?"
"זה קרה אחרי שבית מלגנט נבחר." השיבה ריאנה.
"אה." פלט מאט. "זה מסביר את זה."
"אתה חייב להיות מלך, מתיאס. זהו גורלך." אמרה ברכות.
"אני מאמין שכל אדם צריך להחליט על גורלו בעצמו." אמר מאט
בעוינות מסוימת.
"עקשן כמו אבא שלו." מלמלה המלכה.
"איפה אבא באמת?" שאל מאט. "ולמה הוא עזב את האיצטדיון
באמצע?"
ריאנה היססה רגע. הנסיך קלט את זה.
"הוא במקום הרגיל, נכון?" שאל מאט.
ריאנה הנהנה. הנסיך נאנח אנחה ארוכה וצרודה במקצת. "זה מוציא
קצת את הרוח מהניצחון."
"זה לא אשמתך, מאט."
"אבל הוא כל הזמן עושה את זה!" מחה מאט.
"אני יודעת." היא חייכה אליו. "הוא יהיה בסדר. בסופו של דבר
הוא תמיד חוזר להיות בסדר."
"ומה איתי?" שאל מאט.
"מה איתך?" שאלה המלכה. "אני פה איתך." היא משכה באפה בקול,
"והכל יהיה בסדר."
היא נשארה לצדו כל אותו לילה, גם אחרי שנרדם.
איזו נודניקית.
היה קשה לעקוב אחרי הימים הבאים. הארמון כולו חגג בניצחונו של
הנסיך. יינות זרמו למתחם המסיבות כמו מים למפלצת שלעולם צמאה.
המטבח כרע תחת נטל האפטר-פארטי האינסופי. מאט לא ביקר במסיבת
יום-הולדתו שלו אלא לפרקים, והקפיד שלא לשתות יותר מדי. ענן
אפור רבץ על עליצותו הקבועה; חלומות חוזרים ונשנים טרדו את
מנוחתו. הוא ראה את אביו של ג'יי צורח אזהרה מבעד לשריקת סופה,
אם כי מעולם לא ראה את סר וילסון. הוא ראה צעירה אדומת שיער
מדממת בתחתיתו של צינוק, ועיניה צועקות נקמה. הוא ראה עיר
אדירה נחה תחת הים, ומעליה סערה של אש, שנדמה שלבשה צורה
מטושטשת של פנים - לא, מאט ידע שהפנים אינן מטושטשות, אך לא
יכל לאזור אומץ להסתכל בהן. הוא ראה את אחיו החורג דוהר כנגד
רוח אדירה, וידע כי ככל שהרוח תגבר, היא לא תעצור אותו. מאט
ראה את פניו של אויבו, זורחות בשחור תחת מסכה מבריקה, וידע
מיהו. ולבסוף, הוא ראה כנגדו עלמה נאווה אך נוראה מסתכלת באותו
אויב ללא פחד. אבל הוא לא יכל לראות את תוצאת העימות. כאן הוא
תמיד היה מתעורר.
מאט קם שטוף-זיעה בשנית מן החלום החוזר. זו הייתה הפעם
השלישית. היה ברור לו שהוא לא חוזר לישון; הוא היה חייב עצה,
או כדור, או זיון. מבין כל שלוש האופציות, לשם שינוי הוא בחר
את הראשונה.
האדם הטבעי ללכת אליו, במיוחד באשר לחלומות מטרידים ו/או
שיקויי שינה היא כמובן המלכה-הנביאה. היא הייתה מיומנת באומנות
החיזוי (אם אכן היו אלה חזיונות, כפי שחשד), מורה מיומנת
ומכשפה מדופלמת; הקאץ' היה שהיא אמא שלו, והיא לא הייתה מרפה
מהעניין גם חודשים ארוכים אחרי שהייתה מייעצת לו, אם הייתה
מסיקה שהוא רואה דברים מסיבה טובה מספיק - וגם לא מסיבה טובה
כלל. הוא ראה זאת כבעיה שיש לטפל בה, דבר חולף. הוא לא היה
מוכן לסבול את הנדנודים המלכותיים בשביל דבר כה פעוט. כך שהוא
הלך על הסיכוי הקלוש. הנסיך התלבש בבגדים פשוטים, וחגר את
חרבו, רק מתוך הרגל. הוא נטל לפיד מהמסדרון והחל לחפש את אביו.
ובכן, למצוא את אביו פיסית לא היווה בעיה; למצוא את אביו בתוך
שרידיו המואפלים של המלך קורט תהיה בעיה.
לא היה ירח אותו לילה, והשעה הייתה אולי אחת בלילה. רק לפידים
דועכים, במרחקים גדולים זה מזה, האירו את דרכו אל המקום שרצה
ללכת אליו. מגפי העור הרכות שלו בקושי היו נשמעות אילולא היה
לבד, ואילולא האקוסטיקה של כל המעברים המקושתים בארמון הייתה
כפי שהייתה. הוא ירד אינספור גרמי מדרגות, והגיע לחלקים פחות
פופולריים של הארמון; אגף שמוביל למקום שלא מושך אליו איש,
מלבד אביו. האוויר היה מחניק, והאפלה התגברה בהתאם. אחרי הכל,
מרתפי הקברים המלכותיים של הארמון הם בכל זאת מקום קודר ודי
מפחיד בלילה, אפילו לקורט. כאן היו קבורים כל הגדולים, מלכי
מייגלאן ומלכי מלגנט, אבירים חשובים, דודות ודודים, וכאן הייתה
חנוטה גם נשמתו של אביו. קבר הוכן גם לסר וילסון, אם כי אמו
טענה שהוא היה עדיין בחיים, גם אם לא היה "איתנו". כבקשתה,
מעולם לא הייתה לו הלוויה. גופו היה נתון במכונות הנשמה, רחוק
משם, בבנייני הגילדה שבפורגון.
הנסיך כעס על עצמו שעשה את כל הדרך הזו לחינם. הוא היה צריך
לצפות שאפילו אביו לא נשאר עד שעות כאלו במקום הקבוע שלו. אבל
כשהגיע לגרם המדרגות האחרון, ראה אור לפידים אדמדם ועמום נובע
בתחתית.
האור האדמדם לא נבע מלפידים במנהרה אלא מאחד מחדרי הקברים
היוצאים ממנהרות הקברים, עמוק מתחת לאסטלון סיטי. להפך; כל
הלפידים היו כבויים והעלו עשן, כאילו כבו בדקות האחרונות ממש.
מאט שלף את חרבו. משהו מוזר התרחש פה.
אנחות עלו מכיוון חדר הקבר של מלך אלמוני בסוף המסדרון. מאחורי
הסרקופג המפואר שלו נשמעו התנשפויות כבדות, וכן בקיר הנגדי
נפער מכתש גדול וחרוך. מאט פנה קודם אל ההתנשפויות.
אחד משומרי הארמון הוותיקים, מאבטחו האישי של המלך, ישב שם
ואחז בפצע פעור בבטנו. מאט מיד כרע לידו.
"סר גאנט?" שאל הנסיך, "מה התרחש כאן?"
"צל..." לחש גאנט, "צל בא והרס את הקיר באש... הוא לקח... הוא
לקח את..."
"לקח את מה?"
"המלך!" נזעק גאנט.
"הוא לקח את המלך?" קרא מאט.
"לא! המלך בחדר השני... החדר של מייגלין..." אמר גאנט.
מאט קילל, "אני הולך להזעיק עזרה."
"לא!" גאנט אחז בידו בחוזק פתאומי. "זה סוד... איש לא צריך
לראות."
"לראות את מה?"
"הוא גנב את הסוד..." לחש גאנט, "אתה חייב לעצור אותו...
אחרת... אסטלון... תיפ... תיפול."
ראשו של השומר נפל. לא היה לו דופק.
חרא.
מאט מיהר לחדר השני. הוא נוכח לדעת שמשם בקע האור האדמדם. אלא
שהוא לא הבהב, והוא כלל לא היה אור לפידים.
הסרקופג של דוד מייגלין היה פתוח בחציו, ומשם אור אדום בקע
מחרבו האדומה שנקברה שם, יחד עם סמלי מלכותו האחרים. שרידיו של
מייגלין עצמו היו בכד אפר בראש הסרקופג. קורט שכב לצד הסרקופג
המאובק. ראשו נראה כאילו ספג מהלומה של חפץ קהה. מאט בדק את
הדופק. זה לפחות היה יותר מרגיע; אביו חי, אך חסר-הכרה. לידו
הייתה אבן-חן שחורה שהפיקה אור ירוק מהבהב. מאט אוטומטית אסף
אליו את האבן. זה נראה כמו חפץ קסום. אולי אם ייתקל בקוסם או
יודע-דבר יוכל לנחש מה קרה באמצעות האבן.
ללא ספק היה מדובר בגנב שבא לקחת את אותו חפץ שהוטמן בקיר
ההוא. אולי רצה לגנוב את החרב האדומה גם כן אבל קורט עצר בעדו.
לא, אם אביו היה חסר-הכרה וה"צל" נמלט, אז זה בלתי-אפשרי. אולי
קורט ניסה להשיג את החרב מן הקבר כדי לתקוף את הצל; הוא זה ששם
אותה שם. הצל נשמע כמו משהו על-טבעי, וחרב זוהרת זה בהחלט
על-טבעי לטעמו של מאט.
מה שזה לא יהיה, הגנב בא בשביל החפץ הטמון בקיר ולא בגלל החרב
האדומה - וגם לא בגלל המלך. גאנט רמז שהממלכה תיפול אם החפץ
יגיע לידי אויב, ושהימצאותו כאן היא סוד כמוס. משמע, מסיבה
מסוימת לא היה איש שאפשר לבטוח בו עם המידע הזה. כך שהנסיך
יכול היה לקרוא לשומרים ולשלוח את אביריו הטובים ביותר כדי
לחפש אחר האיש, אך זה יאלץ אותו לחשוף את גניבת החפץ. הייתה רק
משמעות אחת לעניין.
לפני שיצא מהחדר, הסתכל שוב לעבר האור האדום. הוא לא היה יכול
להוריד ממנו את העיניים לזמן רב, משום-מה. היה משהו מושך באור,
כמעט מפתה. הוא חזר על עקבותיו ולקח את החרב, במחשבה שניה. מה
שזה לא יהיה, הוא יצטרך חרב קסומה בשביל זה. מה גם שהוא נורא
אהב את הרעיון של חרב קסומה.
מאט איכף את סוסו הלבן ולבש שריון טבעות של אביר. הוא תלה את
החרב האדומה בנדן עור גדול ומהוה מאחורי גבו. הוא חגר את חרבו
הרגילה למותניו, ואיתו היה גם מגן אבירים של בית אצולה אלמוני.
זו הייתה ההסוואה המושלמת. כך גם היה יכול לקבל פרוטקציות
כשהוא מחוץ לעיר. הדבר האחרון שהוא צריך זה שמישהו יגלה במהלך
המרדף שהוא הנסיך יורש-העצר של אסטלון. הוא קיווה שמישהו ירד
במהרה למנהרות כדי להביא את אביו לטיפול רופאיו. אבל לו הייתה
משימה אחרת. אם הצל היה רק לפני דקות מספר, אם ימהר יוכל
להדביק אותו ולשים קץ לסיפור. האבן שאסף החלה להבהב בקצב יותר
מהיר בכל פעם שפנה מערבה. אולי זהו סוג של מצפן על-טבעי; הוא
החליט להתקדם בכיוון אליו מורה האבן.
שום סימן בעיר לא נראה לאויבו. שומרי השער המערבי פתחו לו את
השער בלי לשאול שאלות; אביר בשליחות הוא איש שיש לפנות לו את
הדרך כאילו היה אמבולנס. הדחיפות שבעניין הייתה דומה באותה
מידה. הוא ידע שיטפלו באביו כמו שצריך כשימצאו אותו, כמו שהוא
ידע שעד שזה יקרה, אף אחד לא יוכל למצוא אותו כדי להניא אותו
מהרפתקה זו.
הנסיך הסתכל רק פעם אחת אחורה. אמא שלו תהיה גאה בו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.