לפני שפתחתי עיניים כבר היה געגוע. כמו חוסר גולמי בבטן למשהו
שאינו שם ואי-אפשר לדעת מהו. כמו אגרוף של חוסר שננעץ בבטן ואת
רק שוכבת, שלמה, עם אותם איברים, לא יודעת מה חסר, רק שברור
שאי-אפשר להמשיך ככה. להמשיך מה?
אמא חסרה. אני כבר בת שלושים וארבע ועדיין אמא. אני זוכרת שהיא
אמרה לי משהו בפעם האחרונה שנפגשנו. זה היה בבית חולים ולפני
שהלכתי היא נפרדה ממני ואמרה לי משהו אבל אני לא מצליחה לזכור
מה זה היה. בפעם הבאה שחזרתי היא כבר לא היתה שם. נכנסתי לחדר
רק כדי לראות את המיטה, כדי להיזכר, אבל המלים כבר נעלמו, רק
המבט והחיוך שיצא לרגע מהעייפות. ואני פוקחת עיניים.
בית חולים. חדר ענק, לבן, לכל אחד יש מיטה ויש בערך שלוש מאות
מיטות. אולי קרה לי משהו, תאונה? לא זוכרת שנסעתי במכונית. אני
מתחילה לספור כמה מיטות יש בכל צלע של החדר, צלע אחת יש בה
שתים עשרה, ורק בנות. הצלע השניה יש בה גם שתים עשרה, וגם
בנות. מתעוררות, מסתכלות לצדדים בחלוקים של בית חולים. תאונה
של בנות?
פרחים מצוירים על הקירות, הגבעולים בירוק ומעליהם פרחים קטנים
בתכלת ופרחים גדולים יותר באפור בהיר, שנראים כמו חבצלות
עדינות שדוהות אל תוך הלבן של הקירות. המיטה עשויה מברזל
והמזרון דק. לאט לאט כולן מתעוררות, כל אחת בקצב שלה והגעגוע
לא מרפה.
אני שואלת את עצמי אם כולן מתגעגעות כמוני ורואה את השכנה
מהמיטה ליד מסתכלת עליי. היא יפה. האף מחודד, הפנים ארוכות,
וכל השאר עגול ורך. שיער חום חלק, קצת ארוך, חזה די גדול ויפה
ועיניים טובות. היא מסתכלת עליי או שאולי היא בוהה בכיוון שלי
בשביל לא להזיז את העיניים, אז אני מחייכת והיא מחייכת בחזרה.
אני אומרת לה שלום והיא רק מרימה את הגבות לשלום. מעניין אותי
לשאול אותה על הגעגוע, לדעת למה היא מתגעגעת, אולי לאיזה אהוב
רחוק, שהיא כל כך יפה, אבל איך תשאלי דבר כזה זרה, אז אני
מחייכת שוב ומסתכלת איך כולן מתעוררות.
אחות קטנה ושמנמנה עם מדים לבנים נכנסת לחדר בהליכה נוקשה של
תפקיד. היא ניגשת לבמה קטנה ומיקרופון בפינה הרחוקה, מדליקה
ונוקשת על המכשיר, וכל החדר מתמלא ברעשים חשמליים.
''בוקר טוב, בנות'', היא אומרת ומנסה לחייך. זה חייב להיות רע,
אני אומרת לעצמי, רע מאוד. ''מתחת למיטות יש את התיקים שלכן עם
הבגדים שאתן הבאתן. תתלבשו בבקשה. שירותים וכיורים יש בדלת
ההיא משמאל, שעוד כמה דקות תיפתח. מברשות שיניים צריכות להיות
איתכן בתיק.''
''אם יש איזשהן בעיות מיוחדות - אני אשב שם במשרד. אני לא רוצה
לקלקל לכן את ההפתעה, אבל היום יום מאוד מיוחד, וזה רק יעשה
טוב אם תיראו יפות.''
השכנה שואלת אותי - ''תגידי, למה אנחנו פה? את יודעת?''
''לא'', אני אומרת, ''לא זוכרת''. ולמלים יש טעם זר.
''גם אני לא'', היא מחייכת באיזה בלבול. ''לי קוראים ענת.''
''לי קוראים יעלה'', אני אומרת, וחושבת שאולי כולן לא יודעות
למה הן פה. כשאין לי כבר מה לומר אני מסתכלת מה יש מתחת
למיטה.
שמלה וטלפון מכובה, מברשת שיניים, משחת שיניים צמחית, סבון
וכלי איפור. כל הזמן משהו חסר. בסוף אני מתגברת ושואלת את ענת,
''את מתגעגעת?''.
''למה?'' היא שואלת, והעיניים שלה תמימות וחומות. גם העיניים
שלי כל כך תמימות?
''מאז שהתעוררתי אני מרגישה ש... לא משנה'', אני לא מצליחה
לנסח ואומרת רק ''אני מתגעגעת'', כאילו זה יכול להכיל משהו.
''כן'', היא אומרת, ''גם אני.''
הדלתות של השירותים נפתחות. כולן מסתכלות, לוקחות את הבגדים
איתן והולכות להתלבש. גם אני.
יש שם מסדרון צר, לבן וארוך כמו הגלות. בערך חמישים דלתות של
חמישים תאי שירותים יוצאים ממנו. מול כל דלת ניצבים במסדרון
מראה וכיור. הכול לבן, קצת מלוכלך, קצת דהוי, וההד מהחרסינות
חוזר לכל מקום. בתיק שלי יש שמלה בצבע תכלת, השמלה שאני הכי
אוהבת. אני מנסה להיזכר מתי קניתי אותה ולא מצליחה להיזכר.
מסתכלת בראי ורואה תלתלים בלונדיניים. צבעתי לא מזמן וזה עדיין
מפתיע אותי.
יעל שואלת - ''מה את עושה? כאילו, במה את עובדת?'', ואני עונה
לה ''גננת, אני גננת'', וחושבת על הגן ועל הילדים.
''ויש לך ילדים משלך?'' היא שואלת שוב, ולובשת מכנסיים שחורות
וגופיה ירוקה, שעושים אותה עוד יותר יפה.
''לא'', אני אומרת, ושואלת את עצמי למה בעצם לא. בגלל שאין לי
בעל, כנראה בגלל זה.
''בנות, להזדרז'', האחות אומרת דרך הרמקולים שתלויים בשורה מעל
הכיורים. ''אתן מתבקשות לחזור ולשבת על המיטות שלכן אחרי
שתגמרו להתלבש.''
יעל היא אסיסטנטית במשרד עורכי-דין גדול, היא מספרת לי כשאנחנו
חוזרות למיטות. כולן התלבשו יפה, כאילו אנחנו הולכות לאיזה
נשף, ולאט לאט הן מסתדרות ליד המיטות שלהן. האור נכבה לרגע,
משאיר רק את האור הכחלחל שחודר מהחלונות, ואז נדלק, כנראה
מישהי נשענה על המתג.
''כולכן מרגישות טוב?'' האחות שואלת, ומלמול חרישי מלווה את
השאלה במקום תשובה.
''טוב, זה ייקח קצת זמן, אבל אני אקרא שמות, ומי שאני קוראת את
השם שלה תבוא אליי, תיקח פרוספקט ותצא למסדרון. לטובתכן -
תקראו את הפרוספקט, זה מאוד חשוב. אחר כך כבר יסבירו לכן מה
לעשות.''



 2.

שמות ועוד שמות, עד שהאחות אומרת ''יעלה סבירוני''. אני נפרדת
מענת והיא מחייכת. על הפרוספקט כתוב את השם שלי ומדבקה זוהרת
עם מספר. במסדרון יש הרבה כסאות המתנה. אחות אחרת מחייכת אליי
בחיוך של דיילת ואומרת לי ''שבי ותקראי את הפרוספקט עד שיקראו
במספר שלך, את רואה את המספר?'' 33648.
אני מתיישבת אבל מתחילה להיות קצת עצבנית. אני לא אוהבת את
משרד הבריאות. בשנה שעברה תקציב משרד הבריאות עבר את תקציב
משרד הביטחון. לכל דבר אפשר לקרוא מחלה. יש אנשים שמתאשפזים
בגלל פטריות בציפורניים או מועקה בחזה. כולם רוצים להיות
בריאים וכולם רוצים להיות מטופלים. אני לא ממש מבינה למה, ומה
השיגעון הזה לבריאות, אבל הנה אני כאן, אחיות מסביב ופרוספקט
ביד. אסור לך לציית, קול קטן בתוכי אומר לי, משהו פה מריח לא
כל כך טוב. אבל מה לעשות? לא לקרוא? הם לא השאירו לי הרבה
ברירות. אל תצייתי יותר מדי, אני מבטיחה לעצמי וקוראת.


33648

יעלה סבירוני

זה עתה עברת תהליך של מחיקת זיכרון זוגי. את אינך זוכרת אותו,
אבל בעלך עבר תהליך זהה.
כחלק מטיפול זוגי חדשני, כל פרט שהיה קשור לבעלך נמחק מזכרונך,
וכל פרט שהיה קשור אלייך נמחק מזכרונו של בעלך. כך ניתנת לכם
האפשרות להתחיל את חיי הזוגיות שלכם מהתחלה.
נכנסת לתהליך זה מתוך בחירה, למרות שיכול להיות שאינך זוכרת
זאת, כי בחירה זו נעשתה בשיתוף עם בעלך.
התהליך נעשה בפיקוח ובהשגחת משרד הבריאות ואחוזי ההצלחה בו
גבוהים ביותר.
פירוט נוסף של התהליך ופרטים רבים נוספים נמצאים בחוברת
המצורפת, אותה את מתבקשת לקרוא בעיון מאוחר יותר.
בעוד זמן מועט ייקרא המספר הרשום בתחילתו של פרוספקט זה. את
מתבקשת לגשת אל העמדה ומשם תופני אל מעלית שתלווה אותך אל
היציאה מהבניין.

למרות שלא תכירי אותו, בעלך יימצא באותה מעלית.


גם ציורים היו שם. ים, ושקיעה, וסמל של קופת חולים.

איזה סיכוי יש שהסכמתי לדבר כזה? כנראה שכן, אם אני כאן. אבל
למה? וחוץ מזה, מי זה בעלי?
אני שומעת מספר. 33646. אישה מאחד הכיסאות קמה והולכת לכיוון
הדלפק. אחוזי הצלחה גבוהים ביותר, זה הכול נשמע לי כמו בדיחה
אבל אני בודקת בחוברת בעצבנות משהו, מנסה לברר מה הסיכויים,
עוברת על פני הדפים, דיאגרמות, שיטות לטיפול בפרטים הכרחיים
שנשכחו, והנה, אחוזי הצלחה להתאהבות מחודשת. על כימיה אנושית
ואהבה בכלל, בלה בלה בלה, תביאו מספרים, תביאו. הנה, 96. תשעים
וששה אחוזים שאני אתאהב בגבר שבמעלית. יש ארבעה אחוזים לכישלון
ואני בתוכם, זה בטוח. טוב, לפחות הפרידה תהיה קלה, אין הרבה
משקעים.
33647. איפה אני גרה, בשם אלוהים? כוס אחתק, דייט ראשון, וכל
השלווה שהייתה קודם מתפוגגת והלב שלי דוקר דקירות קטנות בחזה.
אני מקווה שאני אמצא חן בעיניו. כמו ילדה אני מסדרת קצת את
השיער, מנסה לעצמי כל מיני חיוכים, הזמן קצר ואין גבול לבלבול.
הייתי יכולה לשבת עכשיו מול הים תשע שעות רצוף ולחשוב והנה,
אני שומעת 33648.
האחות בדלפק מפהקת. רואים שכבר כמה שעות היא עומדת על הרגליים
והדבר היחיד שאפשר לראות בעיניה הוא סוף היום, למרות שעדיין
בוקר. היא נותנת לי תיק ואומרת ''זה התיק האישי שלך, שארזת
בעצמך. בהצלחה. קחי את מעלית מספר ארבע לקומת היציאה.''



3.

עומד מולי איש זר ואומר ''שלום''.
אני לא יודעת מה לעשות, אם לנשק או לא, ובעצם למה לנשק, ובעצם
למה לא? וגם אני אומרת ''שלום''.
איש ארוך, קצת עקום, ג'ינג'י, שיער טיפה מתולתל, קצת מקריח,
נמשים בכל מקום ובאמצע הגוף כרס קטנה שמציצה מתוך העצמות.
העיניים ירקרקות אל החום והקומות יורדות, 18, 17, 16.
הוא רק מסתכל עליי ומחייך, ואז אומר ''אני אשר''. אני מחייכת
בחזרה ואומרת ''יעלה'', וכבר לא יודעת מה לומר, רק שהגעגוע לא
נפסק, ואני שומעת אותו אומר ''את יפה''.
המעלית נעצרת ואנחנו נפלטים אל אולם הכניסה.
מאות אנשים מסביבנו. בית חולים איכילוב החדש, או כמו שכולם
קוראים לו - איכילובש - מאז שלשר הבריאות התבלבלה הלשון
בטלוויזיה. הוא כולו בניין אחד וקומת הכניסה מנתבת את כולם
לחדרים הנכונים. הקומה דומה יותר לחניון מטוסים מאשר לכניסה
לבניין. ארבע כניסות מכל כיוון וחמש עשרה מעליות בכל פינה. חדר
המיון נמצא באמצע בתוך אקוואריום זכוכית ענק. בתוכו הוא אטום
אבל מעטפת זכוכית מקיפה את החדרים החיצוניים ושומרת אותו
סטרילי ומואר. אי-אפשר לראות את האנשים בפינה הנגדית, אבל אפשר
לראות את הדלתות הרחוקות ולהכניס כמה אנשים בין האצבע לאגודל,
או שאפשר לנסות להקשיב לשלושים שיחות במקביל. מכל הדברים אני
מסתכלת בידיים של אשר, לחפש איזה רמז למשהו. לזמן שהייתי איתו
אולי, לעתיד? משהו, סימן, משהו שאפשר להצמיד אותו לבטן. אנחנו
מנסים להגיע אל הדלת. כולם הולכים מהר מסביבנו ורק אנחנו
מתקדמים באיטיות מצעד לצעד, נחים ומתקדמים.
אני מסתכלת עליו, שוב העיניים הירקרקות שיש בהן גם איזה משהו
סתמי, ושואלת ''איפה אנחנו גרים? אתה יודע?''.
''הם נתנו לי תיק,'' הוא אומר, הקול שלו לא מתנשא וזה נחמד,
''אולי כתוב שם משהו''.
והוא נעצר ומתכופף לחטט בתיק.
פתאום יש רעש אדיר של אמבולנסים, אולי עשרה אולי יותר, מגיעים
אחד אחד. הוא צועק לי ''אנחנו גרים ברמת גן, ויש לנו כאן
מכונית''.
''אז איפה היא חונה?'' אני שואלת בצעקה.
ואז מתחילות לזרום עגלות עם פצועים מהדלת שהתחלנו ללכת אליה
והעיניים של כל האנשים בחדר מסתכלות אל העגלות. הוא קם ונעמד
לצידי. פתאום אני חושבת, לא, בלי מחשבה אבל בהיסוס אני מקרבת
אליו את כף היד והמרפק עולה, נכרך סביב המותניים הדקים,
והאצבעות כמעט שנוגעות בכרס. כאילו בלי לשים לב הוא מניח יד
רכה על הכתפיים. העגלות ממשיכות, הקהל מתקהל והגעגוע מדבר,
מגעגע כמו ברווז. הוא יכול אולי להיאחז בו, אני מרגישה, לשתות
את המעטפת החיצונית, לשתות את מה שיש לו לתת, אולי לרוות, יש
סיכוי לרוויה, יש אולי סיכוי שכבר יום אחד הוא ישקוט, הגעגוע.
אני מאבדת את ספירת העגלות ומנסה להימצא בתוך זרועותיו. מוזר
שהייתי נשואה לאיש הזה.

הוא שואל זוג לידנו מה קרה ואני שומעת את התשובה. הוא אומר לי
- ''אוטובוס התהפך בשדרות נורדאו על השדרה. קו חמש של שמונה
וחצי בבוקר'' - ואני מחזקת קצת את האחיזה עד שטור העגלות נכנס
אל האקוואריום, למיון, ונעלם בחדרים הפנימיים.
''איפה המכונית?'' אני שואלת, וכל התנועה חוזרת אל המעליות ואל
הדלתות. פתאום המגע והקרבה שלי לסנטר ולצוואר שלו נראים כמו
השתלה, כמו הדבקה, והידיים יורדות, מנתקות מגע מהגוף הזר הזה
שגבוה ממני בראש ולא ממש מושך רק שהוא שם. הגעגוע חוזר ומוזר
שהוא מצא לרגע אחיזה באיש הגבוה והמקריח הזה, שאומר ''חניון
ו'''.
כמעט שהקפנו את כל הבניין. יש שמש של אחרי הגשם והמרצפות של
אקרשטיין עוד רטובות וכהות, עם כתמים של התבהרות בשוליים. הוא
לא מדבר כשהוא הולך. הוא נראה כל כך מרוכז בהליכה ובניווט עד
שברור שהוא מתבלבל בתוך כל המכוניות שחונות כמעט בכל מקום.
החניונים מקיפים את איכילובש בגבעות כמו עלי כותרת מסביב
לבניין של אבקנים. כל המכוניות באלכסון, מסודרות בשורות על
הגבעות. כל אחת על פלטה מסתובבת משל עצמה וכל גבעת חניון יש בה
אולי אלף מכוניות, ארבע כניסות וארבע יציאות.
בחניון ו' הוא מכניס את הכרטיס בכניסה מספר שלוש ופלטה מסתובבת
מעלינו, נוסעת, יורדת ומתקרבת אלינו מלמעלה. זו רנו שבע כחולה
ואני שמחה שהיא לא לבנה או אפורה אלא בצבע. אולי החיים שהיו
שלנו היו בצבע כחול כזה, כהה, וזה עושה לי הרגשה טובה.
הוא נוהג לאט לכיוון היציאה במבוך של בית החולים ושואל אותי מה
אני עושה. אני אומרת לו שגננת והוא שואל ''אין לנו ילדים
ושכחנו במקרה, נכון?''. אני אומרת שגם אני חושבת שלא, אבל לא
בטוח ואולי נגיע הביתה ונראה כמה. הוא צוחק וגם אני קצת צוחקת.
''מה אתה עושה?'' אני שואלת, והוא אומר שהוא יועץ השקעות בבנק
לאומי וקצת מוריד את המבט כשהוא אומר את זה, אבל אז אומר שמזל
שהיום יום חמישי ורק ביום ראשון צריך לחזור לעבוד.
במחסום הכניסה לבית החולים האיש הזה שקוראים לו אשר פותח את
החלון והמחשב אומר לו בקול נשי ''שמונים שקלים בבקשה''. הוא
מוציא כרטיס אשראי ומכניס אותו אל החריץ במחשב. השער נפתח
ואנחנו נוסעים. הוא פונה ימינה לויצמן, כשאני אומרת ''בוא ניסע
למקום אחר, אולי לא הביתה''.
''אבל בא לי לראות איפה אני גר. אני לא זוכר כלום.''
''טוב, בסדר.''
כנראה שככה זה לחיות עם עוד אדם, עם מה שהוא רוצה לעשות, עם מה
שאני רוצה לעשות. למצוא מה רוצים ביחד, להתפשר, לוותר. ובשביל
מה? כדי לספק איזה געגוע, כדי שמישהו ישכב איתך בלילה וישים
עליך זרוע גדולה ושעירה שנותנת לך תחושת ביטחון?



4.

בדירה שלנו נראה שהדיירים הקודמים עזבו רק אתמול, החלב עוד
במקרר ואני מכינה נס קפה. בינתיים אני מחפשת על הקירות תמונות
שלנו ביחד ולא מוצאת. לא על המראה, לא ליד המיטה. בחדר השינה
יש תמונה של אמא וילדה בשדה, אני חושבת של רנואר, בפינת האוכל
תלויה תמונת שמן של סירות בנמל ובסלון יש את התמונה של ואן גוך
עם הלילה והכוכבים.
הוא שוטף פנים ושוטף ושוטף, מטביע את עצמו בבריכה קטנה של מים
שמתמלאת בין ידיו ואז משחרר אל הכיור, שוב ושוב. אני לא יודעת
כמה סוכר הוא שותה, האיש הזר הזה ששוטף פנים בבית שלו, ''אחד
סוכר'' הוא אומר ומבעבע מעל הכיור בבריכה קטנה שהוא אגר בין
ידיו.
''תחשבי חיובי'', אני אומרת לעצמי, מוציאה כוסות וחושבת שלפחות
אין לו שפם ושאריות של אוכל תקועות בתוכו. ביצה, למשל, יכולה
להיתקע ימים בתוך שפם עד שהצהוב נהיה חום. לפחות זה נחסך ממני.
טוב, אני עוצרת את עצמי. חייב להיות בו משהו, באיש מהבנק, אחרת
לא היינו כאן, אבל מה?
בסלון הוא שואל אותי ''של מי היה הרעיון הזה, למחוק זיכרון?
שלי או שלך?''.
אני אומרת שאני לא זוכרת וצוחקת אבל הוא רק מסתכל עליי בעיניים
עצובות ואומר ''מחקנו עבודה די רצינית, אני חושב. כמה זמן
היינו נשואים בכלל?''.
''מאיפה שאני אדע?'' אני שומעת את עצמי, רק שהראש שלי אומר -
די, שיפסיק להעיק. רק עשר בבוקר עכשיו, מה זה עבודה רצינית?
חיים ביחד הם עבודה רצינית? כנראה שככה זה יימשך. חיים שלמים
של עבודה עם הנמשים האלה שידהו, עם הכרס שתגדל, עם הדירה, עם
השאלות. כל מה שאני צריכה זה רק חיוך, אולי איזה טיול מדי פעם
ואיזה ליטוף. בתוכי אני נובחת ונוהמת ורוצה לנשוך. מי זה שיושב
כאן לידי? אני שואלת ''מי אתה?''.
הוא מסתכל עליי, ואני מזהה איזה זיק של כנות.
''איך אפשר לענות על דבר כזה. מי את?''
''כן, קשה לענות על כזה דבר, אבל אני, אני חייבת ללכת מכאן.''
''לבוא איתך?'' הוא שואל.
''אתה אפילו לא יודע לאן.''
''לאן את הולכת?''
''אני חייבת לצאת מהדירה המשונה הזאת. אני רוצה להיות בחוץ,
אולי בטבע. אני לא יודעת איפה אבל נראה לי שאני אתחיל מאחורי
ההגה'', אני אומרת.
''ואת רוצה שאני אבוא איתך?'' הוא שואל שוב. אני חושבת, מביטה
על הקירות הלבנים ומאלצת את עצמי לומר ''כן''. אני חייבת לברר
את העניין הזה, חייבת לדעת אם יש איזשהו סיכוי עם הבחור המשונה
הזה שפעם כנראה היה בעלי, וכדי לברר את זה צריך להיות איתו
עוד, עוד קצת.
''טוב, אז אני אורז כמה דברים לדרך.''
''מה צריך להביא?'' אני שואלת.
''כמה דברים קטנים, שמיכה לשבת עליה, קצת אוכל, משהו ארוך
ללבוש.''
הוא חנון, אני מבינה, והידיעה הזאת קצת מרגיעה אותי, משהו
מתבהר אצלי בראש. בעלי חנון, אבל שמיכה ואוכל ומשהו חם אף פעם
לא הזיקו. לרגע זה קצת מוצא חן בעיניי שהוא דואג. טוב, אולי
הוא קצת חמוד, אני אומרת לעצמי, ובתוך הראש שלי נפתח חלון קטן
וקול עמוק שואל 'מה אמרת?'. אמרתי שהבחור הזה חנון וזה חמוד,
אני עונה בשקט.



5.

הרנו מתניעה.
כשאנחנו יורדים לאיילון הוא שואל אותי איך הגעתי לעבוד בתור
גננת ואני שואלת את עצמי אם לספר לו או לא, ומחליטה שזה לא
הזמן להתחמק. אם ילך בינינו משהו אז זה יהיה ביני לבינו ואין
לי במה להתבייש. אז אני מספרת לו על הגן שלי, על זה שהייתי
מרביצה לכל הבנות האחרות בגן ועל זה שכולן שנאו אותי, עד
שהגננת שלי הביאה לי במתנה בובה שקראו לה חווה. היא הייתה יפה
ורכה עם שיער שחור גולש, והגננת אמרה לי שמותר לי להרביץ לה
כמה שאני רוצה.
כמובן שהרסתי את חווה. מרטתי אותה מכל הכיוונים, תקעתי לה מזלג
בתחת והעמדתי אותה הפוכה בארגז חול. הייתי חונקת אותה ומורחת
אותה בדבק ואז שוברת את הרגל או איזה איבר ומדביקה בחזרה. יום
אחד כשחווה הייתה ביד שלי הסתכלתי במראה וראיתי את שתינו. שמתי
אותה בגובה, ליד הפנים שלי, והתחלתי לבכות מרוב שהיא נהייתה
מכוערת. אז קברתי אותה כי חשבתי שהיא בטח כבר מתה מכל כמה
שהתעללתי בה. מאז הפסקתי להרביץ לילדות. האמת היא שכמעט, כי
פעם אחת כן הרבצתי לילדה, אבל זה הגיע לה, וחוץ מזה אף פעם לא
הרבצתי יותר, והחלטתי להיות גננת כשאני אהיה גדולה. אז
כשסיימתי ללמוד חינוך התחלתי לעבוד בגן.
''חוץ מזה,'' אני אומרת, ''ילדים הרבה יותר חכמים מאיתנו, הרבה
יותר פשוטים.''
הוא מהנהן, מחייך ולא מוציא מילה.

''מה הביא אותך לעבוד בבנק?'' אני שואלת.
''תמיד הייתי טוב במספרים, ולמדתי תואר שני בכלכלה, זה מספיק.
הדבר היחיד שאין לי מושג לגביו הוא איך קיבלתי עבודה דווקא
בבנק לאומי, אולי זה היה קשור אלייך.''
''באיזה מחלקה אתה?''
''השקעות.''
''ואתה נהנה לעבוד בבנק?''
''ככה, לפעמים יש איזה לקוח נחמד ובסך הכול לא רע, אבל אני
מסתכל על השעון די הרבה ומחכה ללכת הביתה.''
''יש משהו אחר שהיית רוצה לעשות?'' שאלתי.
''אני אוהב לכתוב שירים.''
''ואתה כותב?''
''כן, יש לי כמה שירים בבית.''
''אתה יכול לדקלם?''
''יש כמה שאני זוכר, כן.''
''נו, אז תן אחד.''
''אוקיי, יש אחד שאני יכול לדקלם. הנה זה מתחיל''. זה לקח לו
קצת זמן לאסוף את כל המלים בראש, ואז הוא אמר:

''טוב, שם השיר.

חיות בנס

המין הזה נכשל.
כשלון מפואר,
אימפוטנציה המונית
נעצרת מול ביתך
ועוד לא הספקת להגיע לחצי כוס
נס הקפה, הוא חם.
כשתחזור יהיה פושר.


אז מה?
גם הדינוזאורים נכשלו

טוב, אני רק מוצר הלוואי של הטבע
אני רק המום הממוצע
אני צריך כבר לרדת הנהג מתעצבן
אני כבר אכתוב מכתב למועצה.''

ביקשתי ממנו שיקריא לי שוב כי השיר מלא כפלי משמעויות וסך הכול
אני נוהגת. הוא הקריא שוב. המון דברים אפשר ללמוד משיר. דבר
ראשון, השיר מאד משונה אבל לא רע, מה שגורם לחלון הקטן בראש
שלי להיפתח שוב ואני לוחשת לעצמי שהייתי נשואה לבנקאי משורר,
שזה קצת שונה מבנקאי סתם. דבר שני ולא פחות חשוב, השיר מתחיל
במלים: ''המין הזה נכשל'' ואז ''אימפוטנציה המונית''... אפשר
לקרוא את זה בכמה דרכים: גם שהמין האנושי נכשל, אבל זה פחות
מעניין אותי, המשמעות האחרת שיושבת כאן ברורה היא בעיות בסקס.
המין הזה נכשל, אימפוטנציה... אולי לא סתם הלכנו למחיקת
זיכרון. דבר שלישי, זה שיר של חידלון וויתור, טרגדיה של פקיד
שטובע בתוך הנס קפה שלו. דבר רביעי שעולה לי בראש, אני שואלת
אותו.
''אז בבית יש לך מחברת שירים. אתה חושב שכתבת כמה שירים בשבילי
כשהיינו נשואים?''
''כרגע אני לא זוכר אבל נראה לי שכן. המחברת בבית.''



6.

יש משפט שאני זוכרת. קראתי אותו פעם ב''אהבה בימי כולרה''. זה
כשפלורנטינו אריסה מציע לפרמינה דאסה נישואין, אחרי שהם כבר
שישה חודשים רק מחליפים מכתבי אהבה ועדיין לא ממש נפגשו. היא
לא לגמרי יודעת מה לעשות, אז דודה שלה אומרת לה ''אמרי לו הן,
אפילו תמותי מפחד, אפילו תתחרטי, כי ממילא תתחרטי כל ימייך אם
תאמרי לא''.
ואולי זה מה שגרם לי להתחתן איתו. אני לא רוצה להתחרט, אני
חייבת לברר מה קורה עם הבנקאי הפיוטי הזה שטובע בנס קפה שלו.
הוא שם שמיכה על העלים היבשים של האקליפטוסים ליד הנהר ואנחנו
מתיישבים עליה. אחרי כמה זמן הוא מראה לי עלה אחד יבש ומוארך
של אקליפטוס ושואל ''הסתכלת פעם על עלים יבשים של
אקליפטוס?''.
''לא'', אני אומרת.
''תראי, הם הופכים לאדומים עם כתמים של ירוק ורק אחר כך
מתייבשים. הם נורא יפים.''
אני בוחנת את העלה שהוא מגיש לי והוא באמת יפה. האדום והירוק
משחקים ביחד כמו ג'ינג'ית בשמלה ירוקה.
''אתה מתכנן להוציא ספר שירים?'' אני שואלת.
''לא נראה לי. מספיק לי שהאנשים שאני מכיר קוראים מדי פעם שיר.
אין לי שירים לפרס נובל'', הוא מאד רגוע, החנון הזה.
אני מתקרבת אליו לחיבוק ואחרי שתי דקות בערך אני מניחה אותנו
על השמיכה ושמה את הראש שלי על הכתף השוכבת שלו. הוא משתמש
בזרוע שלו כדי לעטוף אותי וזה חם ונעים ומתאים. הוא לא אומר
כלום ורק מחזיק אותי. הגעגוע שהיה אצלי בבוקר מצא משהו להיאחז
בו ולאט לאט הוא נמוג ומגלה את כל מה שהוא הסתיר מתחתיו, וכל
זה עובר בין אשר לביני. אני לא יודעת מה מצאתי בו פעם, אין לי
מושג, אני לא זוכרת, אבל אני מניחה שהוא לא הגבר הכי גרוע
שאפשר למצוא.
אחרי כמה זמן הוא שם יד אחת מאחורי הראש שלו ומסתכל אל
האקליפטוסים כשכל התלתלים הבלונדיניים שלי נשפכים לו על הכתף.
הוא נושם בשקט ולא אומר מילה. הרעש של המים והרוח בעלים מרגיע
אותי.
''יעלה יעקובובסקי,'' הוא אומר פתאום ומעיר אותי מהציפה על
כתפו ועל צלילי הנחל, ''נעים מאד להכיר אותך.''
''למה אתה אומר יעקובובסקי?'' אני שואלת, עדיין מנומנמת.
''מה זאת אומרת?''
''פשוט, לי קוראים יעלה סבירוני, ואם אני לא טועה, לך אמורים
לקרוא אשר סבירוני. לא ככה?''
''אה, לא. לי קוראים אשר יעקובובסקי, תמיד קראו לי ככה.''
''רגע, רגע, רגע'', אני מתיישבת ומסתכלת עליו שוכב. אם הוא היה
בעלי, היו צריכים לקרוא לו אשר סבירוני, לא אשר יעקובובסקי.
יכול להיות שהוא לא היה בעלי בכלל?
''אתה בטוח יעקובובסקי?'' אני שואלת.
''כן. זה אפילו כתוב בתעודת זהות שלי'', והוא שולף את הארנק
מהכיס ומראה לי תעודת זהות עם תמונה שנראית בדיוק כמוהו רק
צעיר יותר, ולידה כתוב ''אשר יעקובובסקי''.
''את רואה?''
''טוב, נעים מאוד להכיר אותך, אשר יעקובובסקי. לי קוראים יעלה
סבירוני.''
''את בטוחה? לא שכחת או משהו?''
''כן, כן, אני בטוחה'', אני אומרת ומסתכלת עליו בעצב. ''אנחנו
חייבים לחזור לבית חולים.''



7.

אשר נוהג. אנחנו יותר מדי שקועים בראשים של עצמינו כדי לדבר
ואני מעוצבנת. שוב הביורוקרטיה של משרד הבריאות קורעת אותי.
הפעם הם הגזימו. זה יותר מדי. כלומר, אם זאת הייתה חברה שלי
שפגעה בי, הייתי יכולה לומר לה שנפגעתי ולגמור את העניין. רק
שכאן אין חברה, אין עם מי לדבר. זה לא בן אדם, זה ארגון. תמיד
זה משהו שנופל בין המשרדים, מישהו שכח להעביר משהו, משהו
התבלבל. טוב, אז גם אני התבלבלתי, קצת כמו עליזה בארץ הפלאות.
התחלתי לחשוב - מה אני יכולה לעשות? אם כולם משחקים לי בראש,
אולי כדאי שגם אני אתחיל לשחק. מה ילדה בגן הייתה עושה? פתאום
שמתי לב שלאליס בארץ הפלאות קוראים בעברית עליזה. טוב, אם את
כבר בארץ הפלאות, לא עדיף להיות עליזה?
בכניסה לאיכילובש יש פקק עצום, אבל בראש שלי הפקק מתחיל
להשתחרר ואני מנצלת את ההזדמנות ובדפיקות לב אומרת לו ''אני לא
יודעת אם הייתי מתחתנת איתך, אבל בתור סטוץ אתה די חמוד''.
''גם את'', הוא אומר ומחייך אליי.
אני מחייכת אליו כמו ילדה בגן, ואומרת ''אתה רוצה אולי להודיע
להם על זה מחר?''.
''ובינתיים?'' הוא שואל.
''אולי הלילה אני יכולה לישון אצלך בדירה?'' אני אומרת ולא
מאמינה שאני אומרת את זה.
''אבל זאת תהיה בגידה''. איזה חמוד, הוא נאמן. החנון הזה מתחיל
למצוא חן בעיניי. אני אומרת לו ''אבל אתה לא זוכר את אשתך, איך
זו יכולה להיות בגידה?'' ומניחה יד על הירך שלו. הוא חושב מעט,
מסתכל עליי ואומר ''מחר אנחנו חוזרים לבית חולים, טוב?''.
''כן, בטח'', אמרתי, ''אבל קודם כול, עד מחר אפשר לשחק ברופא
וחולה. וחוץ מזה, לך תדע, אולי בכלל ימחקו לנו את הזיכרון
שוב.''
על הדלת כתוב 'יעקובובסקי' בפתק קטן. איך לא שמתי לב לזה קודם?
טוב, עכשיו זה קצת מאוחר מדי. כשהוא סוגר את הדלת אני מנשקת
אותו והוא מרגיש אותי דרך השמלה. זה מתחיל להיות משעשע ואני לא
עוצרת את עצמי ויורדת לו שם, ליד הדלת. זה נמשך על הכורסא
בסלון, מתחת לכוכבים הממוסגרים של ואן גוך, ואז אנחנו עוברים
לחדר השינה לחפש קונדומים, רק שאין לו ואני עוזרת לו לגמור
בחוץ. אחר כך הוא ממשיך וממשיך, עד שאני חייבת לשאול.
''לא היו לך פעם בעיות בסקס?''
''האמת היא שמה שאני זוכר מסקס היה ממש מזמן. אני חושב שזה
בגלל שמחקו לי את אשתי מהראש. אבל למה את אומרת את זה?''
''בגלל השיר שהקראת לי.''
''אה, כן, יכול להיות. טוב, דברים משתנים.''
'אנעל אבוכ משרד הבריאות', אני חושבת לעצמי, 'שתירקב
בגיהינום'.



8.

''כן, אני מבינה'', הפקידה אומרת, ''היו לנו הרבה תלונות מאז
אתמול וגם הבוקר. עוד לא ברור לחלוטין איך זה קרה, כלומר אף
אחד לא יגיד לך כלום, עדיין, אבל אני חושבת שמישהו חדר למחשב
של בית חולים ועשה בלגן בכל השמות. בכל מקרה, תנו לי את השמות
שלכם ואם בן הזוג שלכם כבר הגיע להתלונן, אני אודיע לכם.''
''תגידי,'' אני שואלת, ''ימחקו לי את הזיכרון מחדש לפני שאני
אפגש עם בעלי?''
''זה תלוי בך. אני מניחה שאחרי כל הסיבוכים, הם לא יתנגדו
למחוק לך את אתמול ואת היום.''
''טוב,'' אני אומרת, ''אני יעלה סבירוני וזה אשר
יעקובובסקי.''
''אפשר לראות תעודות?''
היא הכניסה את התעודות למחשב, ואמרה ''אוקיי, אף אחד מבני הזוג
שלכם עוד לא הגיע. אני מציעה שתחכו בחדר ההמתנה בקומה שבע עשרה
ואנחנו נעדכן אתכם בהתפתחויות. צאו מהחדר שמאלה עד המעליות,
עלו לקומה שבע עשרה וכשאתם יוצאים מהמעלית שוב שמאלה. זה מאוד
פשוט''.

החדר ענק, כרגיל. זה חדר ההמתנה לבדיקות איידס. שמות נקראים
מדי דקה ואנשים נכנסים לאחד מתוך ארבע עשרה משרדי אחות כדי
לקבל תוצאות או כדי להיבדק. כשהגענו, מישהי במדים של עובדת
ניקיון החליפה את השלט על אחת הדלתות ל-''מחיקת זיכרון זוגי,
איחוד חוזר''.
אשר ישב לידי.
''מה אתה חושב על כל מה שקורה?'' שאלתי אותו.
''אין לי מושג, אני כבר לא חושב כלום. אבל את חמודה משהו.''
''יש לך משהו לקרוא?'' שאלתי אותו.
''הספר היחיד שיש לי בתיק הוא ספר הדרכה לפתיחות בשחמט.
רוצה?''
''לא.''

אחרי שעה וחצי בערך יצא אח מהחדר וקרא ''אשר יעקובובסקי''.
הוא נישק אותי ואמר לי שהוא מקווה שיום אחד נתראה, למרות שיכול
להיות שלא נזכור אחד את השניה. מאז אני יושבת על אותו כיסא
ומחכה כבר יותר משעתיים. התחלתי לכתוב את מה שקרה מאז אתמול,
אני בטח אשכח את זה אז לפחות תישאר לי מזכרת. הגוף שלי כבר
הפסיק לדבר בגעגועים, אני פשוט עייפה מלחכות בתור. מעניין מה
עבר על בעלי, ואיך הוא נראה, ולמה הוא עדיין לא חזר לבית
חולים.

הנה, בדיוק עכשיו יצא האח מהחדר וקרא מהדף ''יעלה סבירוני''.