והים סער רגש..
והים היה ביתה..
והים היה מקום מפלטה..
הים היה לה חבר..
ידיד..
וגם אויב מר..
עת ביום סערה..
נפרדה היא מאהובה..
נפרדה בנשיקה מתוקה..

הם עמדו על המזח צמודים...
חבוקים..
מתבוננים
על הזריחה העולה לאיטה..
והוא לחש מול שיערה..
התנשאי לי יקירה..

התיצרי ברחמך..
חיים...
חיים שלי ושלך..
ילד פרי אהבה...
פרי אהבתנו..
זרע מדם דמינו..

היא הביטה אל הים..
מעט נבוכה..
מביטה לא מביטה..
בעינו..
במבטו..
ולחשה לו...
אהובתך אהיה..
למענך אחיה..
שלך אהיה..

אך לא אוכל להעניק לך את זו הבקשה..
לא אוכל לתת לך את זו המתנה...
ליצור את פרי האהבה..

כי אהבתך היחידה..
היא הספינה..
ושירת הים היא שירתך...
ואני רק אהובתך השנייה..

זקוקה לך ..
אוהבת אותך...
נושקת על לחייך..
מחבקת את צווארך...
ומעניקה לך שירה אחת אחרונה..
את שירת הים שלך ושלי...

היא צללה אל המעמקים...
צללה אל מחוזות אבודים...
והתמזגה לה עם הים...

ומאז ועד היום..
עת מגיע הוא אל אותו המקום.
בו נפרדה ממנו אל דרכה האחרונה..
רואה הוא מולו..
בכל פעם מחדש דמות שונה..
דמות מוכרה..
פעם היתה זו דגה..
ופעם אשה..

עת עולה היא אל פני הים..
שומע הוא שירה בוקעת מתוכם...
ודמעה זולגת על לחיו...
יודע שהצליל הוא רק שלו...
עבורו..
ובשבילו..
והרי זו שירת הים שלו....