עדיין רואה אתכם. כמו כתמי שמש על הרשתית. בכל מקום שמביטה -
אתם שם. הצרחות עוד חותכות בעורי, בלבי, בחיי. חידודים
חידודים, מין צמרמורת כאב, בעתה.
קשה לי לומר טובות עליכם. קשה לומר טובות על אלה שכיוונו ליצור
בי טראומה, לפגוע בי חזק, להכאיב. אולם ישנם גם ביניכם שעשו
מאבק ראוי והולם, אשר עמדתי מולו משתאה.
היו משפחות, כמו אותה משפחה צרפתית שכולנו בטח נזכור תמיד,
שביקשו לא ללכת לבד, ואנו נשאנו אותם בידינו, ילדות מרימות
אם...
אותן בנות, הראשונות בבית הכנסת, שכאבן הזועק נמהל בכאבי הדומם
לתערובת מקשה, מבחילה, שגרמה לעצמותיי לרטוט. איך שרתן "היה לי
חבר, היה לי אח... אני אחיך, אל תשכח"... והאוויר סמיך בכאב,
בדמעות - מחנק דתי עמוק. ואיך אחרי שלושה ימים ששהיתן שם,
בקושי אוכלות, חצי מיובשות, בטח לא ישנתן - ועוד היו בכן
כוחות, לבכות, להתפלל, להתחנן ולהפציר... כמה מעריכה אני אתכן
על המאבק הזה! כמה רוצה להאמין שגם בי יכולים להיות כאלו
כוחות, כזו אמונה.
ואת, יעל, יכולה אני לחוש עכשיו את חום גופך, את שערך הפרוע על
פניי, את עורך הלח אל לחיי. מרגישה את הרעד המטורף בידייך, עת
אימצת אותי אל לבך, בחיבוקים ארוכים ושברי משפטים... היום
אנחנו בוכים. מחר נהיה חזקים. מחר נאחז ידיים כולנו, חזק,
נשמור אח על אחיו, לא נרפה עוד... נכון?! לעולם לא נרפה
עוד!!!
אחר כך, ביום שלישי, היה מאבק מכוער. ילדות כפותות בצמיגים
וחוטי ברזל. וילדה אחת עם משאף תלוי בחוט על צווארה, בקושי
נשמה, אך המשיכה להיאבק ולירוק ולצעוק ולבעוט ולפצוע בכל כוחה.
אני סולדת מהדרך, מבועתת, עומדת מול עוצמת הרגשות, עוצמת
הטירוף, משתאה מול כוח הרצון, הנחישות.
איך, בנות? למה הפכתן זאת למלחמת חורמה?
אני שואלת, אך יכולה גם לענות בלב שלם, כי כאשר הלכתי בישוב
בתחילה חשתי כמו שאני חשה כאשר אני פוסעת ברחובותיי, שכל עץ,
כל סלע, נטועים באדמה, אך גם בלבבות, וכאשר אני צועדת על
המדרכה הולכת אני במשעולי נפשותיכם...
והתמונה שלא יוצאת ממני, שמכתימה כדיו את ראייתי, היא את,
שעמדת עם עוד מישהי בקצה סולם, מדברת עם איש משא ומתן, ששערך
דבש גלי, עינייך כמעמקים ועורך כדיונות מדבר רכות, ובקולך
הנשבר, העמוק, זעקת אליו בתנועת יד נרגשת, עיניים קרועות: "אתה
יכול להיות אבא שלי... איך אתה עושה את זה?". אחר כך נפלת,
כוחותייך אזלו בלב מאבק והניחוך למנוחה, הרופא התעקש על
אינפוזיה אך את, מתוך דמדומי עילפון, התנגדת בכל תוקף, למרות
ההפצרות של כולנו. וחברתך שאת שמה לא אדע שכבה באלונקה לידך,
גופה מעורפל, ''לא עילפון ולא איבוד הכרה'' אמרו המדדים, אך
כאשר ליטפתי את פניה תגובתה הייתה זעירה. עדיין אני מוצאת עצמי
לעיתים מניעה את שפתיי כמותה - כצמא המבקש מים, כמעולף המנסה
לדבר, ועוויתות כאב קלות, כמעט בלתי מורגשות, חולפות אילמות על
פניה...
אני זוכרת מה לבשתן.
אני זוכרת איך נראיתן.
אני זוכרת איך גרמתן לי להרגיש, איך גרמתן לי לחוש קטנה
ושולית.
תמיד אזכור.
וגם אם התחושות ישקעו וכדור האש בגרוני יתמוסס, תמיד יישארו,
"כשאריות אוכל בתחתית הסיר" ויחזרו ויתדפקו על לבבי...
אף פעם לא אתן לעצמי להפסיק לזכור.
גרמתם לי להבין כל כך הרבה. על אנשים, ועל נשים, ועל הארץ הזו
והדרך לאהוב אותה.
גרמתם לי להתבייש להיות חלק מעם כה מפולג, בו אחד יורק בפרצוף
האחר בגסות.
גרמתם לי גאווה להיות חלק מעם שיודע להילחם בכבוד, לעמוד מאוחד
ברגעי משבר.
גרמתם לי להבין על עצמי דברים כה רבים, על יכולתי להתמודד,
לשאת כאב, להגיע להזדהות - להפוך אחד, לכעוס ולשתוק, לאהוב
ולהראות.
עם לב מנופץ אני מתפללת לסלוח על שגרמתם לנו, מודה לכם בכל
חלקי לבי.
לא אשוב עוד להיות כשהייתי.
אנחנו עם אחד, אל לנו לשכוח, אנו פה כדי לתמוך, כדי לאסוף את
זה ביחד, כאחים, כמשפחה.
אנו בני אדם, חלילה שנשכח, ומתוך כך עלינו לחבק את זה שבצידו
השני של המתרס.
עם קצת סבלנות נוכל אולי לדבוק ביחד ולהתחזק מהעם הזה, כי אין
לנו עוד שום מקום ואף אחד אחר בעולם.
סלחו לי, אחיי, תודה לכם, מחזיקה ידיכם בחום, מאמצת חזק אל
הלב, אל שנותר.