וואו טוהר, אז מאיפה אני מתחיל בכלל?
להגיד שאת הבנאדם המדהים ביותר שפגשתי מימיי יהיה
אנדרסטייטמנט, אז חשבתי שאולי עכשיו, כשסילקת אותי בבושת פנים
מהחיים שלך, אני אעשה סיכום קצר וקולע, עם כמה הערות מחבר
ודיאלוגים שנונים. בעצם, אני לא יודע אם אני מסוגל לדיאלוגים
שנונים, אז נקרא גם להם הערות מחבר.

אז הדבר הראשון שאת צריכה לדעת הוא, שהכל בעצם באשמתך. נכון,
תושבי מודיעין ידועים בנדיבותם הרבה ובכושר ביטוי גבוה, אבל כל
זה לא אומר שהיית חייבת להתחיל להציק לי באוטובוס, כשאני
בהאנגובר רצחני וקורא את מוסף השבת של שבוע שעבר....
את יודעת, כשראיתי אותך בפעם הראשונה יכולתי להישבע שהלב שלי
החסיר פעימה. יכול להיות שזה היה האלכוהול שזרם לי בדם באחוזים
של שרף נקי, אבל למעשה מאותו הרגע ידעתי שאני אוהב אותך
מתישהו. הכל היה מאוד ברור. אבל את יודעת, כמו שאמר המפקד שלי
ביום שעשיתי לו בהפתעה סדר בארון וזרקתי לו וויסקי בן 15 שנה,
"סוף מעשה במחשבה תחילה". כמובן שהמשפט הבא שלי היה "דברי
חכמים בנחת נשמעים", אז עזבתי אותו לעצביו והלכתי להקשיב לדברי
החכמים של מוניקה סקס בנחת על הספסל בחוץ. גם כאן הייתי צריך
לחשוב מה הולך לקרות הלאה. כבר ניסיתי להיכנס לעולם של בחורה
דתייה, וסיימתי רע, גם הפעם הייתי צריך לחשוב פעמיים.
את תמיד אמרת שאת רעה בשבילי, וכנראה שגם צדקת, אבל מי אני
שאקשיב? הרי אפילו לרופא שאמר לי שלא שותים אלכוהול עם
אנטיביוטיקה לא הקשבתי, וגמרתי על הרצפה של איזה פאב בירושלים
כואב ומיילל. בעיקר בגללך.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהחלטת לגרש אותי. זה החזיק בערך יום
וחצי, וכך גם הפעם השנייה. הפעם אני יודע שזה נגמר וזה כואב.
אין לך מושג כמה שזה כואב.
ידוע לי כמובן, שזו ההחלטה שלך בלבד ואין לי בה יד ורגל, אבל
נכחתי לדעת שגם החלטות עצמאיות הן שגויות, ביום שבו החליטו
לשפוט אותי על היעדרות משירות. לא עזרו כל הסבריי על כך
שהסרס"פ אישר לי לא לבוא. אני לא אשכח את המשפט שסתם לי את
הפה: "בני, אתה הסרס"פ לעזאזל, אתה לא יכול לאשר לעצמך
היעדרויות". גם כשהודעתי שהסרס"פ יבוא להעיד לטובתי, כבר לא
הסכימו להקשיב לי. עולם מוזר.

אני באמת לא מסוגל להבין איך את מסוגלת לקום וללכת כשבאמת
איכפת לך, רק בגלל שלבנאדם אחר יש אימפוטנציה רגשית וביטחון
עצמי של סטיב ארקל, אבל אלה סדרי העדיפויות שלך אני מניח
וזכותך המלאה לנהוג על פיהם. לי בכל מקרה, המצב גורם משברים
רגשיים קמעה, אבל זה לא צריך לעניין אותך. אתמול הודעת לי שלא
אכפת לך יותר, אז בסדר. תתמודדי את עם העובדה שהמילים האחרונות
שלך אליי היו שקר מוחלט. חשבון נפש קוראים לזה אצלכם, בעיקר
לפני ה"ימים הנוראים" (התרגום האתאיסטי אגב ל"ימים נוראים",
הוא "ימים בהם הדוסים סוף סוף לא דוחפים אותנו בתור לסופר, כי
הם לא אוכלים"). תקראי לזה חשבון נפש, אני קורא לזה פאקינג
מצפון.

החלטתי לא להתייסר הפעם.
אז החלטתי, ביג דיל, אני לא מצליח לעמוד בזה. אני רואה את
דמותך בכל מקום, כאילו היית הארנב המגודל לדוני דארקו (לא הגיע
הזמן באמת לראות את הסרט כבר???). אני לא אשתפך הפעם. אני לא
אגיד שאני לא יכול לחיות בלעדייך, כי זה יהיה שקר גס. לא נולד
הבנאדם שמת מאהבה. אולי בעצם רק הבחור ההוא מטיטאניק, אבל זה
רק בגלל שהפרה השמנה לא זזה חצי מטר כדי שהוא יוכל לעלות גם על
הרפסודה. משפחה פלשתינאית בת 15 נפשות הייתה יכולה לעלות על
הדבר הזה גאד דאמיט. אז הוא טבע והיא זרקה את היהלום לים בסוף,
אבל אני שוב סוטה מהנושא, אז נחזור לענייננו.

אני רוצה שתדעי שבכל מקרה, אני לא מסוגל לשנוא אותך. תסמכי
עליי, ניסיתי. זה לא עובד.
מלבד זאת, אני תמיד מעדיף לזכור את הטוב. אז אני חושב שמלבד
פעם אחת שנאלצתי לחכות לך בשעה 1 בלילה מתחת לבית של דודה שלך
עד שתואילי בטובך לחזור מירושלים, הכל היה טוב. כך אני גם
אזכור אותך.

אז טוהר חמודה, אני אאלץ לסיים עכשיו, השבת כמעט נכנסת ויש לי
נסיעה ארוכה לירושלים היום.
אני רק רוצה שתדעי שלמרות הכל, את היית ועודך אחד הדברים
החשובים לי ביותר בעולם. בבקשה תשמרי על עצמך ואל תשתני לעולם.
אני לא אעמוד בלראות אותך מסתובבת עם איזה מיני וחולצה שקופה.
זאת לא את. תנסי גם לשמור על האמונה שלך למרות כל מה שלימדתי
אותך. זה יחזיק אותך יציבה.
והכי חשוב, תלכי תמיד אחרי הרצונות האישיים שלך. הפעם זה לא
קרה, אבל ככלל, ברגע שאפילו את לא תסמכי על החושים שלך, אל
תתפלאי אם אף אחד אחר לא יסמוך עליהם.

אני אוהב אותך ומתגעגע אליך.
בני.