רצה במעלה המדרגות, מדלגת מעל שתיים בכל פעם.
קומה רביעית, קומה חמישית, שישית צריך עוד לרוץ.
ורק עוד קצת וכבר היא שם, כבר קומה שמינית.
"עוד כמה סיבובים ואני שם" כך חושבת לעצמה.
רצה בכל כוחה, מנסה תוך כדי להדחיק את המחשבות שבאמת מציקות
לה. הכעס הרב העולה בה הכעס שאומר לה שהיא שונאת את כולם על מה
שעשו לה, מה שעשו ממנה.
והיא עדיין רצה עוד ועוד רגליה קצת עייפות אבל היא לא נכנעת
לכאב, את זה היא כבר יודעת היא תמשיך עד הסוף רק עוד כמה
מדרגות, עוד שלוש ועוד קפיצה אחת...
וקומה עשירית סוף סוף הגיעה עוצרת לשניה להסדיר את הנשימה,
ידיה על ברכיה. יודעת שהרגע שחיכתה לו הגיע. ניגשת למעקה,
מטפסת עליו יושבת על הקצה ונעמדת. אין לה כל כך שיווי משקל אבל
זה לא משנה היא לא צריכה אותו.
המחשבות סוגרות עליה בבת אחת. פעם אחרונה לחשוב על ההורים,
החברים הטובים שלמרות שניסו להבין אותה הם אף פעם לא יבינו
אותה כי הם לא רצו להבין, כי לא באמת היה להם איכפת. אבל למה
איכפת לה? הרי עכשיו היא תעוף למקום אחר בו יש שקט ושלווה,
מקום בלי כל הדברים הנוראיים האלו.
קול קטן ושקט אומר לה בראש "לא,את לא באמת רוצה את זה" וקול
שני אומר לה "רוצה לראות שכן?"
ולאט לאט משחררת את אחיזתה במעקה. כמו בסרטים היא נופלת מטה
מטה, מהר יותר ומהר יותר כולה אושר ופחד גם יחד. היא רצתה למות
ולעבור למקום אחר תוך כדי תעופה. כמו גוזל שטרם למד לעוף. עם
חיוך על הפנים נופלת עוד כמה מטרים בעוד המדרכה נעה לעברה גדלה
במהירת מפחידה. היא מתחילה לחשוב מה יקרה שתיפגש במדרכה?
האם עיניה תהיינה פתוחות או סגורות? האם היא תפגע בה? ואם כן
אז היא תרגיש את הכאב? או שישר תמות ולא תרגיש כלום והנשמה שלה
תעבור למקום יותר טוב?
עוד כמה שניות שלוש, שתים, אחת, ובום!
קול חבטה ענקי והיא פוגעת במדרכת הרחוב בעוצמה רבה, גופה מרוסק
והנשמה שלה נשארה ולא עברה לשום מקום יותר טוב כמו שרצתה.
היא סתם קפצה ובזבזה את חייה ועשתה עוול לכל מכיריה.