ולעומק הזמן - האמת העירומה...

סטודנט בחיפה הייתי באותם הימים, עובד, לומד וחי בדוחק, שכר
הלימוד והמעונות השאירו את האוכל בצמצום. התהלכתי רעב, לפעמים
רעב של ממש, ולעיתים פשוט רעב למשהו טעים.
סבתא רוזה גרה בנווה שאנן, מרחק מספר דקות מהאוניברסיטה, מוזמן
אצלה הייתי לארוחת צהרים דרך קבע.
הדרך הקסומה לביתה נסכה בי אותה שלווה כמו בילדותי בביקוריי
אצלה.
ליד פארק המשחקים אני נזכר לעיתים בסבא יהודה שנדנד אותי כה
חזק עד שסבתא הייתה צועקת עליו שיחדל.
הרחוב השקט שרד את שיני הזמן, כמו גם בית הדירות המטופח
בקפדנות, כיאה לדוברי האידיש והגרמנית שמילאו את המקום. פעמון
דלתה נשמע כצלצול כנסייה מרוחקת.
סבתא תמיד הייתה במיטבה כשאני הגעתי - שיערה סרוק, מאופרת
קלות, אודם בצבע ארגמן הדגיש את פניה הלבנים, כשהקמטים רק
מגבירים את העוצמה שמשרה האישה הקטנה.
"הנה הנכד הזיסלה שלי", אמרה בגרמנית בהטעמה מנגנת, מעניקה
נשיקה וחיבוק חם, משאירה סימן שפתיים בוהק על לחיי.
הבית מסודר כמוזיאון. שידות עם דלתות זכוכית נעולות מציגות
סרביסים עתיקים עם פיתוחים.
"זוהי עבודת יד נדירה", אמרה פעם ברוב חשיבות.
הסלון עמוס בקישוטים, בובות חרסינה ומטבעות שנצברו במהלך
השנים.
שעון הקוקייה המתקתק במסדרון החשוך העניק למקום מימד מציאותי.
הקירות עמוסים בתמונות בגוון חום דהוי, אחת משכה תשומת לבי
יותר מכול, רוזה הצעירה בשיער פזור בשפת ים תל אביב, בזרועות
בחור בלונדי נאה, סבי בצעירותו.
"איך מתקדמים הלימודים?" שאלה, ממתינה בסבלנות לתשובה.
"עוד מעט בחינות סמסטר, אני משקיע הרבה שעות", אמרתי בגרמנית
רצוצה. היא חייכה, שולחת מבט אוהב.
"אנחנו צריכים לעבוד על הדקדוק שלך", אמרה בחיוך.
"אולי אחרי כל כך הרבה שנים בארץ תתחילי ללמוד עברית, זה אף
פעם לא מאוחר", השבתי בחיוך.
"אתה כל כך מתוק, אני לא זקוקה לעברית, פה כולם מדברים אידיש
או גרמנית", ענתה לי בדרכה למטבח. הלכתי אחריה לעזור לה.
"חזור לסלון, איני זקוקה לעזרה, אני יכולה לעשות הכול לבד",
אמרה בקול סמכותי.
היא חזרה עם מגש עמוס בטהרת המטבח האוסטרי, שניצלים עסיסיים
מלווים באורז, אטריות, סלט ירוק וקינוח בעוגות שרק אצלה
הכרתי.
אכלתי במרץ בעוד סבתא יושבת לידי, מביטה בי בסיפוק.
"ספרי לי איך עליתם לישראל", ביקשתי בפה מלא.
"אלו היו ימים אחרים, תאכל, חמוד, אתה זקוק למזון", אמרה,
מעבירה יד מלטפת דרך שיערותיי.
"ספרי לי, זה באמת מעניין אותי."
"תניח לזה, זה לא יעשה טוב לאף אחד. אני אוהבת שאתה בא לבקר
אותי וזהו", ענתה.

יום אחד עברתי ליד ביתה, החלטתי להפתיע אותה למרות שביקשה
שאתאם את הביקורים מראש.
כבר במעלה המדרגות שמעתי קולות היוצאים מביתה, אזרתי עוז
ונקשתי.
סבתא פתחה את הדלת, מוגנת בשרשרת מציצה כדי חריץ.
"מה אתה עושה פה, חמוד שלי?" שאלה בלחש, היא נראתה מופתעת ולא
מרוצה. הצטערתי על החדירה לפרטיות שלה.
"הייתי באיזור ועליתי להגיד שלום", מלמלתי בגרמנית. הרמתי ידי
לשלום ועמדתי לומר "אבוא בפעם אחרת, אני רואה שיש לך אורחים",
אבל סבתא הקדימה אותי.
"זה לא זמן טוב, אבל היכנס, קר בחוץ", אמרה, משחררת את
השרשרת.
בסלון, סביב לשולחן הפורמייקה, ישבו שלוש גברות מבוגרות,
לבושות בהידור, מדיפות ניחוח בושם חריף.
"תכיר את חברותיי לברידג'", אמרה, מציגה אותי לפניהן.
"זה הנכד שלי מהטכניון", אמרה. דימיתי ששמעתי גאווה בקולה.
הגברות בחנו אותי בקפדנות.
"הגיע הזמן לראות אותך, עד היום רק שמענו עליך", אמרה אחת.
"מי הזוג המנצח?" שאלתי, נהנה להפגין את שליטתי בשפה הגרמנית.
"הוא כל כך דומה להאנס", אמרה אחרת.
"גרטל!" גערה בה הגברת בשמלה הכחולה במבט חמור סבר. רוזה, כמו
שאר הגברות שבחדר, נראתה נרגשת וכועסת.
"סליחה, סליחה," מלמלה גרטל, "זה ברח לי."
"מי זה האנס?" שאלתי.
"בוא למטבח, אתה בטח רעב, אכין לך משהו", ענתה סבתא.
"מי זה האנס?" שאלתי, עומד במקומי.
שקט השתרר בחדר.
"מי זה האנס? מה המסתוריות הזאת?" שאלתי בתקיפות.
הגברות הביטו ברוזה, וחיכו למוצא פיה.
רוזה התיישבה על הספה, סידרה שיערה הלבן בעצבנות בידה.
"זה היה חייב להגיע יום אחד, הוא ילד גדול, הוא יבין", אמרה
בקול רועד, ופנתה אליי.
"תזכור שאתה ביקשת לדעת!" המשיכה, והצביעה בידה על גרטל.
"את התחלת את זה, תמשיכי."

"אני גרטל, שב ואספר לך", פתחה הגברת כבדת הגוף.

"זה היה בשנת 39, שלושתנו היינו בבית ספר לאחיות על גבול
אוסטריה-צ'כוסלובקיה, עיירה קטנה וקסומה, הנאצים ששלטו
באוסטריה חצו באותו יום את הגבול לצ'כוסלובקיה, כשזו החליטה
שלא להילחם בנאצים אלא להיכנע, ופתחה את הגבול לצבא הגרמני.
עד אז חשבנו שאנו מנותקות מהנעשה בעולם.
באותו יום הגיע רכב משטרתי שחור, ירדו ממנו שני קציני אס-אס.
הם נכנסו לבניין המנהלה. כעבור זמן קצר נקראנו שלושתנו,
היהודיות שבמקום, להמתין באחד החדרים המרוחקים מחדרי הלימוד.
למקום נכנס אחד הקצינים, הוא בחן אותנו וזימן את אנדה לחדר
הטיפולים שבמקום. רוזה ואני המתנו מחוץ לחדר, נתנו ידיים אחת
לשנייה, היינו מאוד מבוהלות.
לפתע שמענו את אנדה צורחת, ניסינו להיכנס אך הדלת הייתה נעולה.
רוזה ואני רצנו מאחור לדלת המסתובבת בצד האחר של חדר
הטיפולים.
דרך הדלתות ראינו את אנדה, ששכבה על הרצפה כשמעליה גוהר הקצין
הנאצי במכנסיים מופשלות, חוסם פיה בידו. הוא צעק עליה לשתוק,
הוא היה כה מרוכז במעשיו שלא הבחין ברוזה שנכנסה בשקט לחדר.
היא שלפה את האקדח מחגור הנשק המונח על הכיסא. הקצין הספיק
בקושי להביט לאחור במבט מבועת, כשירתה בראשו מטווח קצר, מתיזה
מוחו לכל עבר. הקצין המת צנח על אנדה."

"מי היה מאמין שסבתא עשתה כזה מעשה". סבתא רוזה נראתה לי שונה
מתמיד, ניסיתי לדמיין אותה באותו חדר, כשגרטל קטעה מחשבותיי
והמשיכה.

"מהחלון ראינו את הקצין השני רץ לעבר הבניין שלנו באקדח שלוף
למשמע הירי. הוא נכנס לחדר דרך הדלת המסתובבת כשאני ורוזה
מסתתרות מאחוריה.
כשנכנס לחדר, הפתיעה אותו רוזה מאחור, הצמידה את האקדח לצווארו
וצעקה.
'זרוק את הנשק או שאתה מת!'
הקצין הפיל את נשקו, הרים ידיו וצעק בקול מתחנן.
'אל תירי בי, אני חדש ביחידה הזאת, אני רופא, סופחתי זמנית עד
שאגיע ליחידה שלי.'
'מה שמך?' שאלה רוזה, בועטת ומרחיקה את כלי הנשק.
'האנס, שמי האנס', ענה הקצין הצעיר מבוהל.

'אנחנו מסתלקות מכאן ברכב של האנס, קדימה', פקדה רוזה.
עזבנו את החדר, משאירים את גווית הקצין מאחור.

המורים והתלמידים שיצאו מכיתותיהם התאספו ליד חדר ההנהלה וצפו
בקצין הגרמני צועד בידיים מורמות כששתי תלמידות באקדחים שלופים
מאחוריו. נכנסנו לרכב המשטרתי ועזבנו את המקום בנסיעה פראית.

הגבול לצ'כוסלובקיה היה פרוץ מזה כמה שעות, שיירות ענקיות של
הצבא הגרמני שעטו קדימה, לא משכנו תשומת לב רבה, היינו עוד רכב
גרמני אחד מיני רבים אחרים שנעו באותו כיוון."

גרטל עצרה את שטף הדיבור ולגמה מכוס המים.
רוזה נשמה בכבדות, ולא הסירה עיניה ממני.

"החלטנו להיעזר בסוניה, בת דודתי הגרה בעיירה קטנה
בצ'כוסלובקיה", המשיכה גרטל. "נסענו באיזורים כפריים, לתמהונם
של איכרי המקום, שראו לראשונה רכב משטרתי גרמני על אדמתם.
כשסוניה פתחה את הדלת הרדיו דיווח בצ'כית בקול רם על הפלישה
הגרמנית, סוניה נראתה מבוהלת למראה הרכב הגרמני שחנה בפתח
ביתה, התחבקנו חזק."

"חששתי שהיא תיבהל ותבקש שנלך, אולם סוניה של אז כמו היום,
בחורה חזקה", אמרה רוזה, שהתערבה בשיחה לראשונה והמשיכה את
הסיפור. "סוניה סיפרה כי היא בקשר עם שליח מארץ ישראל, שסיפר
לה על אונייה שעומדת להפליג לשם עם יהודים. היא התלבטה בהצעתו,
אולם ברגע שהגרמנים נכנסו נגמרה ההתלבטות. היא החליטה בו במקום
להצטרף אלינו, ארזה בזריזות מספר דברים וכולנו הצטופפנו ברכב
המשטרתי ונסענו לנקודת המפגש.
בדרך נקלענו לשיירה של רכבים גרמנים ונאלצנו לעבור דרך נקודת
ביקורת.
הצמדתי את האקדח המוסתר בבגד לגופו של האנס, ואמרתי לו: 'ראית
שלא היססתי קודם, אל תחשוב אפילו להפיל אותנו'.
האנס הנהן בראשו ופתח את החלון.
איש המשטרה הצבאית פנה אלינו: 'אנחנו עוד לא מאורגנים מעבר
לנקודה הזאת, מה מטרת נסיעתכם?'
'אני צריך להעביר את האחיות האלה לחזית', אמר האנס, משווה
לקולו ארשת אדישה. השוטר הכניס ראשו לתוך הרכב, הביט בנו במבט
ארוך ובוחן. גרטל התלוצצה ושאלה: 'שוטר, אתה צריך טרמפ
לחזית?'.
השוטר חייך אליה חיוך רפה, וענה: 'איתך הייתי נוסע לכל מקום.'
הוא שרק וחייל גרמני רץ לפתוח לנו את השער."

רוזה עצרה את שטף דיבורה, עצמה לרגע עיניה, הנהנה בראשה
כנזכרת, והמשיכה.

"אני זוכרת את השיחה ברכב כאילו היה זה רק אתמול.
גרטל לחשה לי, 'תצטרכי להרוג גם אותו.'
'הוא לא עשה לנו כלום ואני לא רוצחת, לא אעשה את זה', עניתי
לה.
'אין לנו ברירה, אי-אפשר לשחרר אותו, הוא יסגיר אותנו.'
'אז ניקח אותו איתנו', עניתי לה.
'לא נוכל להגיע עם קצין גרמני שבוי', התעקשה גרטל בתקיפות.
עצרנו את הרכב, פקדתי על האנס לצאת החוצה.

'אל תהרגי אותי, רוזה', את המשפט הזה של האנס לא יכולתי לשכוח
כל חיי. הוא נראה כל כך מבוהל", חייכה רוזה לראשונה.

"'תעשה מה שאני מבקשת, ולא יאונה לך רע. כשנגיע לשיירה בגבול
רומניה תחליף את המדים לבגדים אזרחיים, תאמר שאתה הארוס שלי
ושאין לך ניירות כי נמלטנו בחופזה. אין לך ברירה אחרת אם אתה
רוצה לחיות.'
הוא הנהן בראשו בהסכמה והמשכנו בדרכנו.
בערב הגענו לשליחים מישראל, הם לא חשדו בהאנס, הם סידרו לנו
חדרים ללינה. באותו לילה שמרנו על האנס בתורנות ולמחרת מוקדם
בבוקר יצאנו במשאית לעיר נמל ברומניה, בדרך הארוכה לארץ ישראל
- - -"

עצרה רוזה דבריה.
"ומה קרה עם האנס?" שאלתי.
"הארוס שלי הפליג איתנו לארץ ישראל", חייכה רוזה.
"ואיפה הוא היום?" שאלתי.
רוזה שתקה. גרטל, סוניה ואנדה הביטו בה קפואות במקומן.
לבסוף נשבר השקט הארוך כשרוזה בקול רועד אמרה:
"האנס הוא סבא יהודה."