אנחנו יוצאים מהקניון ותופסים מונית. נשבע שהנהג דומה למשה
איבגי. מסכן כזה, עייף, לא ממש מגולח. לך תדע.

-"שיכון דן, 25?", אני אומר.
-"יאללה כנסו", רק מת להכניס אותנו פנימה, "30" הוא אומר
שלושים בקול קטן, חנוק כזה. בכיף אני מוריד כאן כמה ג'ובות.
-"אז 25?", אני ממשיך.
-"אני אומר לחבר שלך 30 הוא אומר לי 35", הנהג מדבר אל חזי.
-"אמרתי 25"
-"מה תעשה 5 שקל, תקנה בזוקה?"
-"אהההה, אני יודע.... עשיתי תחשיב, שאם כל נסיעה במונית אני
אוריד 5, עד סוף החיים שלי אני חוסך 1000 שקל". שתיקה. יאללה,
נוסעים ב- 25. תמיד אפשר להוריד. מה , גם צימצמו לי את הדמי
כיס, אני לא צריך לחסוך ?

-"אתה רואה פה בעזריאלי, יש לך 40 מטר רק הקומות של הקניון
והחניונים שמתחת לאדמה", אני אומר.
-"אני אומר לך רק 50 קומות יש פה, לא 60", חזי אומר,  הוא
ממשיך ויכוח שהיה לנו לפני שבוע, ובכלל לא מעניין אותי עכשיו.
-"מה אתה אהבל? אני מדבר רק על הקניון עכשיו", והוא בשלו,
-"וגם עודמעט בונים את מרכז דן, והבניין שליד עלית שזה גם
גובה". לך קיבינימט.
-"לנסוע בדרך הרצליה?", הנהג שואל, בקול חצי מושפל.
-"כן", חזי עונה בקול המתיימר להיות החלטי, מנסה לחקות באופן
עלוב את ההצלחה שלי בהורדת המחיר. לא סתם הייתי אומר עלוב. הוא
פשוט נשמע מתנשא כזה, במקום החלטי ומעשי.

גם שאר הדרך הוא אומר לו לאן לפנות בקול המתנשא הרבע החלטי
שלו. מביא ת'באסה.

-"תעצור כאן, במפרץ".
-"יש לך 15 ?", אני שואל את חזי, תוהה מה הנהג חושב עכשיו.
-"יש לי 20", הוא נותן לי 20 ואני מחזיר לו כמה שקלים ככה, כי
הוא עוד היה חייב לי על האוכל, אז השתווינו. אני מחכה שהוא יצא
מהמונית כבר, בטח החרא עדיין מחכה לעודף. ומה, אני אגיד לו
שאני בכל זאת משלם 30? - "נו, מחר יש ביתצפר", אני אומר, והוא
סופסוף יוצא. אני נותן לנהג 30. הוא מחפש עודף ככה לאט,
בכוונה, או סתם בעייפות (בכל זאת, כבר 3 בלילה). -"סיכמנו על
30, לא ?", אני אומר בקול ריק, נטול נימה. אני מנסה להשמע כמה
שיותר רגיל.  ואז הוא נותן לי מבט של בוז, לקח לי קצת זמן
להבין שזה בוז, אבל זה בוז. בוז להתחסדות המתנשאת שלי, כאילו
כרגע נתתי לו תרומה של 5 שקל.