לא טוב לי.
יותר מזה לא אקרב אותך - האמת תישאר להחמיץ בתוכי,
בת-בלי-תוקף, קופסה בתוך קופסה בתוך מקרר שעוזבים מאחור
כשעוברים לדירה חדשה. אין לנו צורך בה: לא לי, שבמילא יודעת,
לא לך, שלא תהיה מסוגל לדעת גם כשתדע היטב: זה אתה, זה לא אני.
כל השורות שהחלפנו יהיו פתאום שחורות מאד, תמונת פניי בתוך
מסגרת צערך תהיה יפה ותשלילית, ומה שתהפוך בחוליות עליבותך
למקושר, לכיד, מהודק, פשוט, יהיה אסתטי כמו חלל של פה פעור
וטופרי ציפורים טורפות שנועצות צללים בין העיניים. תתכונן: הנה
כוח המשיכה, הנה אני - עוזבת אותך.
זה יבוא לי טבעי, מושחז ורע. מילים שלי, חותכות כמו נוצות,
ירחפו מעל נפילתך החופשית, ומה שייעלה בגורלך יהיה מעגלים של
כעס מתפוגג בתוך השתקפות נוזלית שלי, בשבילי.

כתבתי את זה ושלפתי סיגריה ארוכה: פילטר לבן, נשי, מצית שבור,
שפתיים קצת לחות, מושכות - שאיפת פתיחה. לא באמת; אני כבר לא
מעשנת, אבל פה, כדמות מוקפדת ודקה על מיטה זוגית ריקה היה חסר
לי אביזר, אז שאכטה, פוו, ועוד אחת. מוזר: חושבת עליו יותר
עכשיו, כשתכף נגמר, קצת מקנאה, כל העלבון היפה הזה שייבקע לפני
מחנה מפלתו. מאפרת, שום פירור לא נופל בחוץ, או בפנים, וכל
תנועה שלי נמתחת מהיפוך רצונותיו, שהם בובות על החוטים שלי,
אנחנו שתי כנפיים של פרפר שעף להתפרק. נשכבת, נוגעת בעצמה,
נוגעת ויודעת: במהרה הוא ילמד את לקח מיכלאנג'לו, הסדק נכון
יותר מהפסל,  נמאס לי אז קמתי למרות שכמעט נעצמתי ומה רציתי
יותר, וכאן החדר סוגר אז לצאת בלי לבדוק, וודאי המפתח בכיס,
ללכת הרבה עקבות בתוך צעדים.

בחוץ, הרחוב, כולם יפים עד להתיש, הלכתי בין כל המבטים היחפים
באומץ, בצער, על להט הכביש, עד שפתאום ניתק הצל מהשקיעה ונפלתי
לחיק ספה שהוציאו לרחוב. נעים לי באבק, שרועה בתוך ציור מחנק
תלת-ממדי ומביטה חזק לתוך הבהייה. אתה ואתה, אני, הצמיג ניתק
מהפנימית והאישה באופניים מתרסקת אל שנייה פוביסטית מתוחה מקצה
המדרכה.

פתאום, למרות שתמיד ידעתי, איש יפה עם קול של טריילרים עוצר
מהילוכו ואת הכיסא המשרדי אשר עוד עמסה כתפו ברגע הפוביסטי,
מניח לצדי, כאילו נח. אומר מילים. מילים אומר. אני עונה חלקי
משפט, הוא לא מבין ומנסה מאד; אני כנף אחת. נותנת בו מבט סומר
והוא, לא מוותר, מה לא מובן, מחר אני נפרדת ממנו - אני לא
אומרת לו - מה לא מובן. כמו זבובים לפגר, הם תמיד, אני בורחת
לו לאט, הוא קם מהכיסא, נתקל, נופל, לא מסתכלת.

בבית, בלי סיגריה שוב, יושבת על מיטה זוגית כל כך ומתעייפת בכל
הכוח, בריכוז פורם שרירים. טלי את המבט הזה מעל אפך, בעדינות,
ומקופל בצד מיטה זוגית ריקה הוא יתבהר. מטושטש עכשיו, אפשר
לראות אותם יושבים במקומות, זוגות זוגות, אולם מלא זהויות
אלגבריות מתבטלות. כך רוחפת הכנף, עפעף נקרע לתוך עפעף
והעיניים נסגרות כמו קלעים על תיאטרון; לא לראות מי יבכה
אחרון.