פגשתי את הדס בתחנה המרכזית הישנה. כבר בערך חודשיים שלא ראיתי
אותה. פעם היינו נפגשות מדי יום אז אפשר לומר שהתגעגעתי.
הדס היא כזו חברה, שאין צורך לשמור איתה על קשר יומיומי, היא
נשארת חברה קרובה גם כשהקשר רופף ואפשר לצלצל אליה גם אחרי
חודש בלי דיבורים ולבקש חולצה.
בכל מקרה, היא הייתה נראית שונה. הוסיפה קצת גוונים בהירים
לשיער והוסיפה אולי 2 קילוגרמים למשקל. החמיאה לה גיזרה עגלגלה
יותר.
ישבנו לשתות משהו ופיטפטנו. היא נראתה מלאת חיים וחייכנית
מתמיד. היא החלה לספר על הבחור המדהים שהיא יוצאת איתו ועל כמה
מהר הם התאהבו. סיפרה על המילים היפות שהוא אומר, על החיוך
הממיס שלו, על השירים הרומנטיים שהוא כותב לה ועל כמה שהסקס
טוב.
הבנתי מדוע היא נראית לי שונה, למה העיניים שלה נוצצות והחיוך
לא יורד מהפנים. שמחתי בשביל הדס, באמת ששמחתי אבל כל כך רציתי
גם אני להרגיש כמוה. רציתי גם אני פרפרים שיתעופפו לי בבטן,
ומישהו לחשוב עליו כשאני פוקחת ת'עיניים בבוקר, מישהו שיירדם
לי על הבטן...
בעוד הדס ממשיכה לברבר על החבר הנפלא שלה מצלצל הטלפון הסלולרי
שלה. "זה הוא - אני חייבת לזוז" היא ממלמלת ועונה מהר "היי
קושקוש". היא קמה במהירות מהכיסא, מפריחה לעברי נשיקה ונעלמת.

אני מעיפה מבט על הסלולרי הדומם שלי ושוב על הדס כשהיא מתרחקת.

אנשים מאוהבים נראים טוב.