ושוב שלוש ארבעים וחמש אחרי חצות. על "שלוש" אפשר עוד להגיד
"בלילה", ו"ארבע" הוא תמיד "בבוקר". כל מה שביניהם הוא זמן לא
מוגדר, בדיוק כמו המצב שלי עכשיו.
אין טעם לנסות להירדם, לא כי לא אצליח (אחרי כמעט יממה של
ערות), אלא כי אין מה לחפש במחוזות השינה. אותו ריטואל קבוע של
עצימת האור וכיבוי העיניים יכול לחכות, לשם שינוי.
יצאתי מהבית כדי לחפש תשובה לריקנות שמילאה אותי, אם צירוף כזה
אפשרי לפי חוקי השפה. מה שמצאתי הייתה רק ריקנות גדולה יותר.
כולם יוצאים החוצה ביום שישי בערב, אולי כדי לראות דבר אחד או
שניים, אבל בעיקר כדי להיראות. בנות צעירות מדי נדחסות לתוך
בגדים הדוקים מדי ונוסעות במכוניות יקרות מדי, שנהוגות בידי
החבר שלהן, ששתה יותר מדי וישן פחות מדי. אני יודע שהם לא
מרשימים אותי. אני גם יודע שאני לא מרשים אותם, וזה בהחלט תואם
את כוונותי.
האם הכל בחיים הוא מן הגוף לחוץ? האם יותר ממה שהם רוצים
ליהנות, הם רוצים שהסובבים אותם יקנאו?
אולי אני לא מסתובב במקומות הנכונים, אולי לא נולדתי לתקופה
הנכונה, אולי האנשים הסובבים אותי הם שורש הבעיה. אולי העובדה
שאני יוצא לא בכדי להיראות, אלא כדי לראות - היא הבעייתית. אני
בדרך כלל לא אוהב את מה שאני רואה.
ארבע בבוקר. פתאום השינה לא נראית רעיון כל כך רע.