[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ורה מנביץ
/
להתמכר לעצמך

תארו לכם שהייתה לכם הזדמנות פשוט להתנתק מהעולם... הרי זהו
דבר נהדר, לא?

מסדר התיקים של אודי שכב ליד הדלת מוכן ומזומן ליציאה. אודי
עצמו עמד מעליה, ידיו על מותניו ועיניו קמוצות. "סטלה," התחיל
אודי בקול פיקודי "לפחות תגידי לי שלום, סטלה קומי! טוב, איך
שאת רוצה. את יודעת שאין מה לעשות פה..." המשיך כבר בקול רך
יותר, "היית צריכה להבין שזה משהו זמני, את צריכה להבין שאני
לא יכול לחיות ככה כל החיים..."
"אמרת שאתה אוהב אותי" סיננה סטלה מבין שפתיה הדקות והמיובשות
ומיד כיבתה את מכשיר השמיעה. "תדליקי את המכשיר! סטלה!!! למה
את חייבת להיות ילדה קטנה דווקא עכשיו?!" היא ראתה אותו בזווית
העין מניף את הידיים באוויר ומיד שומט אותם כמו מנסה לעוף אך
כל כך עייף מהניסיונות שפשוט מוותר. לאחר שלקח לעצמו "דקה
דומיה", צעד אודי אל מעבר לדלת - אל החופש המיוחל.
סטלה ישבה על הכורסה הבלויה, פניה קפואות, על שפתיה מתנוסס
חיוך ציני של מנצחת ומבטה חודר את החשיכה, את השקט. היא ישבה
כך כמה שעות, מחוג הדקות המשיך לנוע באדישות אבל זה לא נגע לה
"הן לא קובעות את דרכי" אמרה בכל פעם שמיהרו אותה.
"פףףףףףףףףףף" הוציאה אוויר באיטיות והרגישה איך הבטן שלה
מתהפכת. "בסופו של דבר זה לטובה" חשבה "איך אפשר לחיות בכפייה
כזאת? עם מחויבות כזאת? תדליקי, תכבי, תדליקי, שוב תכבי,
תסתכלי, תנופפי, תמששי, תשפשפי, תריחי, תאכלי, תשתי, תכיני,
תקומי ותשבי, תקומי ותשבי, יותר מהר, עוד קצת, ודי...
מה אני לא יודעת מה אני רוצה?! הוא לא יודע כמה אני מחוברת
לעצמי - או לפחות הייתי עד לא מזמן... והוא לא יודע שבעצם אני
שקופה - בלתי נראית. הייתי הכי טהורה שיש.
הרעיון הזדוני הזה לקנות לי מכשיר שמיעה עלה לי ביוקר. למה
לעזאזל אמא לא הקשיבה כשכתבתי לה? למה אבא לא הקשיב כשהרבצתי
לו?? הרי התחננתי! היה לי כל כך טוב עם עצמי, עם העולם הרחב
הצבעוני שלי, עם האשליות שלי. כמה כואב היה לשמוע לראשונה אדם
המדבר עליי רעות ממש מאחוריי! והוא בכלל לא הכיר אותי. כמה
כואב בכל פעם שמעבירים עליי ביקורת, פעם האמנתי בעצמי ועכשיו
אני לא יודעת מי אני בכלל. אבל זהו! זה נגמר! עכשיו זה כבר לא
תלוי באף אחד. אין כבר את אודי שינסה לצבוע אותי, לבשם אותי,
לדובב אותי, ו... לגעת בי..." פתאום הבינה שדווקא המגע שלו
יחסר לה יותר מכל, כשהוא היה אוסף אותה אליו והיא הייתה מרגישה
את הלב שלו פועם בקצב איטי ואחיד, כמו מחוג השניות בשעון הקיר
שהיה תלוי בחדר הילדות שלה. והיא הייתה נרגעת, שוכבת שם מוגנת,
מרגישה את לחייה מתלהטות מדי פעם ואת פיות המיניות מסובבות את
ראשה.
היא הכתה עם כפות ידיה על הרצפה ובחיוך של הגשמה קרעה את
המכשיר מאוזניה והשליכה אותו אל הדלת.
"וואו... השקט..." השלווה ליטפה אותה, נוגעת בה נגיעות רכות
וקצרות, מרדימה.
סטלה החליקה מן הכורסה אל הרצפה הקרה, נתנה לכל איבר בגופה
להצטמרר מעקיצות הקור הלבן. כך היא שכבה שם, מסניפה את האבק,
מקשיבה לגלים הבאים והולכים במוחה.
היא הניחה לחי על כף ידה האדומה והקרה והרטיבה אותה בדמעה
הראשונה בחייה, היא הייתה הזכר האחרון למכשיר שהשקיט את
תמימותה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מיום ליום העולם
הזה נהיה יותר
כחול משחור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/12/05 13:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ורה מנביץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה