"עוד רגע", היא לחשה אליו, "חכה רק עוד רגע"... היא רצתה
שיישאר איתה לנצח, אבל היא לא חיה באגדה, היא ידעה שזה לא יקרה
והוא ייאלץ לעזוב אותה בקרוב. הוא אחז בידה והניח אותה מעל
ליבו. ליבו דפק בקצב איטי אך קבוע. הוא קירב את פיו לאוזנה
ואמר לה בשקט "את תמיד תהיי כאן בפנים, בכל פעם שאתגעגע אלייך,
אני אדע שאת תמיד איתי, לא משנה היכן אהיה. אבל אני מוכרח ללכת
כעת, אינני יכול להתעכב יותר". היא נחנקה למשמע העובדה שהוא
הלך, שהוא באמת עוזב אותה, היא כרעה על הרצפה והחלה לבכות. היא
ניסתה לומר לו שהיא לא תוכל לחיות בלעדיו, אך כל מה שיצא לה
מהפה היו רק גמגומים חסרי משמעות ולא מובנים. הוא הניד בראשו,
התיישב לצידה וחבק אותה ברוך. הוא לא רצה ללכת ולהשאיר אותה
לבד, אך הוא היה מוכרח. היא טמנה את פניה בין כפות ידיה
והתייפחה בשקט. הוא הידק את חיבוקו, נשק לה, ולאחר - הרפה. הוא
קם מן הרצפה הקרה באיטיות, היא הופתעה לראות שלמרות הכל הוא
עדיין מתכוון ללכת.
הוא הרים את מזוודתו ופנה לכיוון הדלת. היא קמה במהירות ורצה
לעברו, מוחה את דמעותיה בשרוולה, היא עצרה אותו ממש לפני שעבר
דרכה, ופנתה אליו בקול החלטי ואמרה לו שלעולם לא תשכח אותו.
הוא השיב לה באכזבה: "את כן. יבוא מישהו ויגנוב את ליבך, זו
סיבה נוספת שאינני יכול להישאר איתך עוד זמן רב, אינני בנוי
לקשר כזה". היא ניענעה בראשה בפראות עד שתלתליה רעדו, היא אמרה
לו שליבה תמיד יהיה שלו. במילותיה האחרונות הוא הזיז אותה
מדרכו בעדינות ויצא. היא לא האמינה למראה עיניה, היא חשבה שזה
סתם חלום רע שילך וייפוג באוויר וכשתתעורר הוא יהיה לצידה
במיטתה חובק אותה בעדינות, אבל זה לא היה חלום... זה באמת קרה.
הוא באמת עבר דרך הדלת, עבר למקום יותר טוב. היא התיישבה בו
במקום ושוב פרצה בבכי, היא חבקה את ברכיה, משעינה את סנטרה
עליהן, דמעותיה זלגו על לחייה במהירות, אחת אחרי השנייה. היא
לבד, היא באמת לבד.
היא פתחה את עיניה בעדינות והביטה סביבה. לא היה לה אכפת
שהאנשים שסביבה בהו בה בתדהמה, היא קמה ממקומה באיטיות והלכה
לכיוון היציאה משדה התעופה. היא יצאה מן הדלת האוטומטית שנפתחה
לפניה, ואור השמש החזק סינוור אותה, היא סוככה בידה העדינה מעל
לעיניה הכואבות והנפוחות, והסתכלה סביב. כשעיניה החלו להתרגל
לאור הבוהק היא החלה לחצות את הכביש כששמעה צפירה הולכת
ומתגברת, היא הסתובבה לכיוון שממנו הגיע הצליל החזק וראתה מולה
מכונית הדוהרת בכיוונה במהירות, נשמעה חריקה חזקה והיא הרגישה
שמשהו פגע בה ולאחר מכן היא פגעה במדרכה הנוקשה. היא פקחה את
עיניה בקושי וראתה אותו רוכן מעליה, עיניו סוקרות אותה, לבדוק
אם היא בסדר. עיניה התמלאו בדמעות והוא הסתכל לתוכן בסקרנות.
הוא אמר לה "אני אוהב אותך, ואם הייתי עולה על המטוס, אינני
יודע מה הייתי עושה בלעדייך... או אם היית נפגעת עכשיו, מה
הייתי עושה עם עצמי בידיעה שאני אחראי לזה?". היא חייכה אליו
את החיוך השקט שלה, חיבקה אותו ונשקה לו, היא החלה דומעת שוב,
וכך גם הוא. הם בכו יחד, באמצע הרחוב.
הוא נעמד, עוזר לה לקום במחווה ג'נטלמנית, היא חיבקה אותו
בחוזקה והוא נשא אותה באוויר. הם הרגישו כאילו כל הרחוב נדם
ונעצר מלכת, עכשיו שהם ביחד - הם לא ייפרדו יותר, הוא כרע ברך
מולה, והיא הופתעה, והוא שאל אותה בקולו הנעים "האם תנשאי לי
ותישארי איתי לעולם?" היא נשקה לו ברוך ואמרה לו שכן, ושלא
תעזוב אותו לעולם. היא לא רצתה שהרגע ייגמר, אבל ככה הם הלכו
הביתה, חבוקים ומאוהבים מתמיד.

הסיפור האופטימי הראשון שלי. עד עכשיו הוא גם היחידי.