כל מה שראיתי בהתחלה היו שדיים. שדיים גדושים וחצופים.
הרמתי ראש ונתקלתי במבט מתגרה.
זינקתי למים.
עשיתי 40 בריכות,
והלכתי הביתה.

אחרי חדשיים היתה בינינו היכרות בלתי-נמנעת.
אני מנוי בבריכה והיא, המצילה.
כבר לא לטשתי עיניים ואם כן, לא שמה לב.
אפילו שאלה אם מותר להציץ בעיתון שלי בשעה שאני שוחה
ויום אחד, כשיצאתי מהמים אמרה לי "איזה נאחס. אי אפשר למצוא פה
חדר."

עברה על כל המודעות בלוח-תל-אביב יקר מדי.
המקסימום שלה זה 500 שקל לחודש.
נהיה לי לא נעים ונקיפות מצפון.
לא חשבתי פעמיים ואמרתי לה
שאני גר לבד בדירה של ארבעה חדרים ואחד פנוי.
וכמה אתה רוצה?
כלום.
מה כלום?
כלום. החדר לא עולה לי כסף אז למה שאקח ממך?
ומי מנקה את הבית?
יש מי שמנקה.
ומי מבשל לך?
אני וזה הכי טעים שיש.
אז איך אני אשלם לך?
את לא. החדר פנוי, לך אין איפה לישון,
ואני באמת לא צריך ממך כלום.

תקעה מבט חודר וממושך ולאחר שהשתכנעה שאין לי כוונות אמרה
פתאום
מחר אני באה

בשבועות הראשונים כמעט ולא הרגשתי בקיומה של שירלי.        
         
אני יוצא מוקדם וחוזר מאוחר והיא הייתה נוסעת למושב, להוריה,
בסופשבוע    
ובימי ראשון היה המטבח מתמלא בתפוזים ואבוקדו.
אמרתי לה תודה ולא צריך
והיא הייתה אומרת זה המינימום.




השדיים שלה המשיכו לשגע אותי,
אבל עכשיו היו מחוץ לתחום. הרי לא היו לי כוונות.
חוץ מזה היה לה חבר.
לפעמים היה מתקשר.
פעם הייתה שיחה ארוכה במיוחד
וכשסיימה שאלה אם היא יכולה לדבר אתי:
היא לא יודעת איך לגמור את הסיפור.

את אוהבת אותו?
לא יודעת.
והוא אותך?
זה נורא מסובך ובכלל הוא נוסע ללמוד בגרמניה
ורוצה שאני יבוא אתו
ואת רוצה?
לא.

אמרתי לה שלא תהיה פזיזה  
ומכיוון שכבר ישבנו במטבח שאלתי אם רוצה לאכול משהו
וככה התחלנו להיפגש מדי פעם במטבח ולדבר.

שירלי רצתה לעשות בגרות ולא היה לה זמן לקרוא ספרים,
אבל מדי פעם שאלה מה אני קורא ומה דעתי על ספרים שקראה.
מספרים עברנו לעיתונים ולפעמים עברנו לסלון וראינו יחד
טלוויזיה.
ערב אחד חזרה הביתה, נרגשת ונסערת.
ישבתי במטבח עם צלחת מרק,
נכנסה והתיישבה מולי:
נפרדתי מראובן.

אמרתי כבר שראינו יחד טלוויזיה.
ונכון לפעמים הייתי נרדם ושירלי הייתה מעירה אותי ושולחת אותי
לישון, אבל הפעם הייתי ערני ודרוך כמו חתול סמור שיער וכשהסרט
הסתיים והיא אמרה לי בוא אלי, הלכנו לחדר שלי.

היינו במכנסיים קצרים וטי-שירט. היה קר והתכרבלנו. הרגליים
החלקות והחמות שלה התערבבו בשלי. הלב התפוצץ. ניסיתי להפשיט
אותה והיא אמרה עוד לא אבל הרשתה לי ללטף וכשהרגשתי בכף היד את
הפטמות המתקשות כמעט יצאתי מדעתי ושירלי אמרה לאט לאט, תירגע
ותשכב בשקט, אני לא עוזבת מחר. אחר כך ביקשה שאלטף אותה "שם"
וכשלא הבנתי לקחה לי את היד, הוליכה אותה ל"שם" ואמרה תהיה
מתוק אלי.



הטלפון צלצל בארבע לפנות.
בטוח שטעות, אבל לא מסוגל להתעלם.
התנתקתי משירלי ואמרתי שנייה
וחזרתי אחרי חצי דקה,
אבל שירלי כבר חזרה לחדר שלה
ושכבה במיטה שלה, מעשנת ומפריחה טבעות...

תהיה מתוק ותחזור למיטה שלך.
ואת?
אני נשארת פה.
למה???
תראה, כשהלכת חשבתי על הכל:
דווקא בא לי לשכב אתך ולך בא עלי
אבל מה יהיה כשיום אחד תרצה ואני לא?
לא תעמוד בזה ותעשה לי סצינות
ובסוף אני אצטרך לעזוב ולי אין איפה לגור...

שירלי צדקה.
הלכתי לאמבטיה והתקלחתי עד הבוקר.
כל השבוע השתדלתי לא לראות אותה, שיעבור לי החשק.
והתביישתי, כי ידעתי בדיוק בשביל מה הזמנתי אותה לגור אצלי,
ולא כמו שרימיתי את עצמי וגם אותה בהתחלה.

היא נכנסה אל המטבח וליטפה לי את הראש.
אם לא אשכב איתך לא תדבר אתי?
את חושבת שבגלל זה הזמנתי אותך...
בהתחלה חשבתי שלא, עכשיו אני חושבת שכן.
חושבת מה?
שחלמת לשכב אתי מהיום הראשון שראית אותי.  
לא יודע.
תתאמץ ותדע.
מה את רוצה ממני?
שתשכח מלרצות לשכב אתי ושהכל יהיה כמו בהתחלה.
שכחתי.
לא שכחת, אתה רק אומר.
בסדר. אני רק אומר, אבל לא נשכב.

הבטחתי וכל מה שנותר היה לנסות ולהשלים עם המצב.
יום אחד, כשהיה נדמה שהעניינים כבר נרגעו,
שאלה אם היא יכולה להביא חברה.
ואמרתי שלא איכפת לי.



למחרת ,עצר אותי הזקן במדרגות.
קויפמן, תשמע, זה לא טוב.
מה לא טוב?
עליתי לדירה שלך והבחורה פתחה וראיתי שהיא מחטטת בדברים.
אמרתי, קויפמן מרשה לך? והחוצפנית אומרת - זה לא עניינך.
קויפמן. היא תשתלט לך על הדירה.
אמרתי לו תודה ושלא ידאג.
על מה כבר יש להשתלט פה?
צלצלתי בפעמון. שירלי פתחה ואמרה:
תכירו, דיאנה.

דיאנה לא באה כדי לפצות אותי על שירלי, אלא כדי ללמוד. לפעמים
היתה מצטרפת גם רותי - מתמטיקה 3 יחידות - וכששלושתן למדו
בסלון, הייתי בהיכון, במטבח. מדי פעם הוזעקתי לפתור בעיה, או
להכין קפה.

לפעמים רציתי יותר פרטיות. הייתי יושב במטבח ומת להשתין, אבל
לא היה לי נעים לעבור דרך הסלון אל בית השימוש ועוד יותר לא
נעים לחזור, אחרי שכל העם ראו את הקולות. אבל אם לא אחזור
יבינו שהתביישתי ויצחקו עוד יותר. אפילו להגיד את זה, נשמע
אידיוטי. כמו ניחוח הבושם ששלושתן אהבו -  קוראז'.
                   
בוקר אחד פתחתי את המקרר והוצאתי גבינה צפתית. איך שהתחלתי
לפרוס ממנה, חטפתי פליק על היד.
תחזיר את זה למקרר. זה של דיאנה.
שירלי, את לא נורמלית, סך הכל חת'כת גבינה מסריחה?!?
זה לא שלך ואל תיגע בזה.
כעסה ובצדק -  הגבינה לא הייתה שלי.

היה ערב שקט. הבנות יצאו להתאוורר ורציתי לשים תקליט של ז'אק
ברל.
חיפשתי שעה ולא מצאתי. בבוקר שאלתי את שירלי אם ראתה את
התקליט.
הוא אצל רותי.
מה פתאום אצל רותי?
מה יש, אסור?
תקליט מותר וגבינה אסור?
באמת אותו דבר... רותי היתה אוכלת את התקליט שלך?



יומיים לפני הבחינה הגיע אביקו מלונדון. מזמן לא התראינו.
בטלפון אמרתי שיש אצלי שלוש חתיכות אבל שלא יהיו לו אשליות.
כשבא, הסלון היה תפוס ויצאנו למרפסת. דיברנו על החיים ואז
הבנות הזמינו אותנו לעוגה. אביקו שאל אם יוכל לקחת עוד פרוסה.
ורותי אמרה לשירלי - הדיירים שלך, מה זה רעבים הדיירים שלך...

ועדיין לא סיפרתי על העציצים.
על הראשון ברכתי, לשני ולשלישי הסכמתי ואחרי זה לא שאלה אותי
יותר.
אבל מה שבאמת עצבן אותי היה העציץ הששי, הפילדנדרום הענק שתקעה
באמצע הסלון. מה יכולתי להגיד? אי אפשר להגיד כלום נגד עציצים.


שירלי נכשלה במתמטיקה ואני הייתי אשם
אתה לא עזרת לי בגלל שמאותו הלילה אתה כועס עלי.
את מגזימה.
אני לא
אני כבר מזמן ויתרתי
אתה אף פעם לא ויתרת.
אבל עכשיו אני רוצה שתדע,
איך שאתה מתנהג אלי, בחיים לא יהיה לך סיכוי.
החליטה להוציא עלי את כל התסכולים.
אבל דווקא בגלל זה לא יכולתי להגיד לה לעזוב.
ומה פתאום שתעזוב. לי יש חדר מיותר ולה אין איפה לגור.

אחרי שבוע נעשתה שוב נחמדה. כבר לא לקחה ללב את הבחינה והבטחתי
שבפעם הבאה אדאג שתוציא ציון גבוה. החיים נהיו שוב רגועים,
התרגלתי להשקות עציצים, לפעמים ישבנו במטבח, ראינו יחד סרט
ואפילו לא כעסתי כשהתקליט של ברל חזר שרוט לאללה...

הזקן עצר אותי במדרגות.
קויפמן, יש גבר זר בדירה שלך.
אמרתי לו שיפסיק לבלבל והוא נעלב.

צלצלתי בפעמון ובאמת פתח בריון.
חייך חיוך רחב והושיט לי יד גדולה וחזקה.
ישראל. כץ.
איזה באס היה לו!!!
שירלי לא סיפרה לך?
היא הזמינה אותי לגור איתה.
את הדברים שלך העברנו לחדר הקטן.
נכון שלא איכפת לך? ממש בחורה על הכיפק, שירלי,
מכל הכיוונים, אני במקומך כבר מזמן הייתי מתלבש עליה...