מי זה בא אליי, פותח את דלתותיי?
מי זה בא אליי, סוגר את עיניי?

להיות שבויה בקסם,
נחשים מתפתחים על הידיים.
עיני אבן האודם שלהן מביטות בי בתמימות,
אבל הם עדיין נחשים.

הכל חלום מריר-מתוק, משכר,
לוקח את הנפש למקומות הכי יפים שיש בזמן שהגוף נדקר,
נשרט, מדמם.

הייתי רוצה לאהוב אותך בלי לחכות,
בלי אשליות, כאן ועכשיו.
לקחת אותך איתי לתוך הצינורות.
שתרגיש קטן וחנוק, אבל איתי, אהוב.
לחשוף בפניך את הכל כשאתה מרים
רסיסי זכוכית קטנים
וכשהם עוד בידיים שלך,
לחבק אותי בזרועיות פתוחות.

לאהבה שלך אין גבולות, ולשלי?
לערער את עצמך המעורערת,
שהמנתח הפלסטי יסיר לאט לאט
את המסיכה, רק כדיי שתקבלי את עצמך,
אבל את אמרת לו שאת לא אוהבת אותה,
ורוצה להתנתק ממנה.

שלך, רק שלך. נשרטת מהזכוכיות התמימות,
רואה אותך מלקק את הפצעים שלי

הנחשים עם עיני האודם הפכו לאבנים
אחרי שהביטו בעיניים שלי.


נכתב אחרי שאמרתי דברים שלא הייתי צריכה להגיד. לא באמת יודעת
לאיזו קטגוריה להכניס את זה. הוכנס לשירה, כנראה. יש מספר
ציטוטים ששייכים לאלג'יר. שתי השורות הראשונות ושורות 10-12.
אני לא אקח מהם את הבעלות על השורות רק כי אני  רציתי להשתמש
בהן.