ציפיתי שהיא תפרוץ בזעקות, תקרא לה, אך היא לא זזה.
נאלמה. השתתקה. הפחד הגדול ביותר שלה היה לאבד אותה. הפחדים
שלה התממשו.
'להציל אותה מעצמה'. האם חשבה. היה עליה להציל את ילדתה
האובדנית מעצמה.
כאשר ניסתה להתאבד לראשונה, בקפיצה לנהר, אימה קפצה אחריה בכדי
להצילה.
את המבט שהיה לבתה על הפנים היא לעולם לא תשכח. תיעוב.
כל הרוע שבעולם, כל התיעוב שבעולם, נשקף מעיניה.
'להציל אותה מעצמה'  הייתי חוזרת אחריה בכל פעם.

יום אחד היא באה אליי.
"כלוב של זהב, הוא גם כלוב?"
הבטתי בעיניה החכמות.
שעות עם ספרים, עם מאגרי מידע גדולים עליה, לקחו אותה למקומות
אחרים. היא היתה חכמה מדיי.
"כן"
"וכשהכלוב מספק הרבה הגנה, אך גם הגבלה, זה גם כלוב?"
"כן"
"תודה" היא חייכה ופנתה ללכת, קצוות שיערה הקצר עפים ברוח.

למחרת היא בלעה עצם חדרה.
אמה הוציאה לה אותה בכוח מהגרון כשהיא התחילה לפרפר.

כל כך הרבה נסיונות התאבדות, כל כך הרבה לילות ללא שינה של האם
והבת, של הבת והאם.

לילה אחד היא נשבעה שלא תנסה יותר.
אינני יודעת מה הניא אותה משבועתה.
היא יצאה ליער, לבושה רק בכותונת דקה.
חיות טרף שיסעו את בשרה.
אני יכולה לדמיין את חיוכה כאשר מתה, חיוך שמחניק זעקות כאב.
חיוך שאי אפשר לפרש לשתי פנים:
"זהו. ניצחתי"


סלחו לי שלא הכל קשור להכל.
הרעיון בא לי כשאמא שלי ניסתה להוציא לי עצם שתקעתי לעצמי
בגרון, שתיעלם.
הסיפור פורסם בלי עריכה של אף אחד, הערות בונות יתקבלו בברכה