ברגע של עדנה אני חושבת לעצמי איך זה יהיה
ככה מזמן שנינו כזה, על חוף ים על שמיכת פיקה על רקע שמש
צוללת
ויש צחוק ומילים וחול מתחפר במרווח שבין הבשר לתחתונים.
וכשאמרתי לשירי היא אמרה 'למה לא' ו
'זה אולי עוד יקרה',
ונצבטתי, כמעט כמו באותו יום של רעב
כשהגעתי הביתה והרגשתי את הבטן נדבקת לגב, ואז
מבט במראה מאכזב יותר משבת מול המקרר.

אני יודעת- מרדפים ארוכים לא נמדדים על פי קצב הדופק,
זהו מספר הצעדים שיבשר לי, מהו באמת אוני המצטבר
האם זהו
סוף הקיץ שמתקרב, והשמלה שקניתי בדיזינגוף לפני שנתיים
היא נשפכת ממני כמו חולצה של אבא שהולכים איתה לישון,
או המבטים המשתרכים אחר צעדיי,
ותחושת הניצחון המחרישה-
האמיני, זה העולם שמונח בין כפות ידייך,
ולא קילוגרם אחד יותר.