יושבת בחדרי ולפתע הגעגועים אליך סוחפים אותי הלאה למקום אחר,
חושבת על פניך ועל החיוך הלכאורה תמים והילדותי שניטע בהן.
הלוואי והייתי יכולה לשכוח ממך,
אז הייתה לי קצת נחת.
הלוואי והייתי יכולה לשכוח אותך,
כדי שאמשיך הלאה בראש שקט ולב שלם.
המחשבות כה מייסרות, אני עלולה לאבד את שפיות דעתי.
כן זהו כוחה העצום והחזק, של אהבה בלתי אפשרית.
כשהרגש מתפרץ ברגע,
וזה חזק ממך,
אתה מנסה בכל כוחך להיאבק בזה, ללא כל הצלחה.
כשהרגש מתפרץ והלב דופק חזק חזק,
אתה לא חושב, אתה לא שואל שאלות,
אתה עלול לעשות טעויות.
אז עכשיו מה נותר לנו?
רק שרידים,
שאריות,
עצמות,
של אהבה בלתי ממומשת,
ואוסף שלם של טעויות.
ואני מנסה לשכוח
בכל הכוח,
אך זה גדול ממני,
זה חזק ממני.
אינני יודעת מה לעשות.


כשהרגש מתפרץ ברגע,
זה חזק ממך,
אתה מנסה בכל הכוח להיאבק בזה, ללא כל הצלחה.
אתה לא חושב קדימה,
אתה לא שואל שאלות,
אתה עלול לעשות טעויות.

אז כעת מה נותר לנו?
מה נותר?