קול חלול נשמע מרוחק, וחלחל אל אוזנו של אף-אחד, נאחז ברוח,
ממאן להרפות ממנה. בריות רבות שועטות כשפניהן מתעקשות להיוותר
מעל פני המים, משוועות, אזי היכן משמעותן של כל אחת ויחידה
מוצאת את קיומה?
היא פנתה כדי שלא יהיה אף לא עד אחד, פרשה את ידיה לפני העולם,
צהרה את ליבה, והנה הוא שוב. היא לחשה לו אילמות את הכל, אך
הוא אינו בקיא בהאזנה לשום דבר- לשפת האילמים.
תסתכל בעיניה- הן מדברות אליך. הזר לך שיח שכזה? לה לא.
היא הסבה פניה ללכת. קשה לה להקשיב לעצמה כשמולה יש אף אחד.
ולה אין. למישהו בעולם יש?  טוב, גם ככה לא צריך עולם, זה הכל
מבפנים. זה או שהוא קיים עבורך, או שלא. והוא גם לרבות כתמיד
תלוי על פני רצף- מהעשיר לרדוד. אצלה הוא עשיר, עשיר מדי, למען
האמת. אחרת אין הסבר לשעות שטורמות את ההירדמות בלילות.  
"זה שום דבר", הם אומרים כולם. "את מקשקשת, מדמיינת, זה הכל
בראש שלך", מתנכרים.
אבל רק הרוח, ששמט את התפוח, זכר מה שהעלימה מבתה האם, שלעולם,
לעולם, לעולם לא יהיה לה מנחם.