אני עוזבת אתכם.
אני עוזבת את כל מה שיש לי פה... ואין הרבה...
אני עוזבת את הסו קולד חברים שלי, את כל האנשים שצריכים ממני
כל מיני דברים, את האנשים שמתעלמים יותר מידי פעמים, את כל
האנשים המושלמים שמסביבי. אני עוזבת אתכם.
אני עוזבת אותך, כי נמאס לי להיות לא אמיתית. נמאס לי להגיד
שאת חברה שלי, שבעצם שתינו יודעות שמה שהיה לנו כבר נאבד מזמן,
אני עוזבת אותך כי אני חושבת שאין לי כבר מה לתת לך, שאין לי
כבר מה לקחת, אפילו את כבר לא מבינה כמה כואב לי. וכואב לי כל
כך.
אני עוזבת אותך, אני עוזבת אותך כי פתאום אני מבינה כמה אני
מטומטמת. הבטחתי לעצמי לא לחזור על טעות פעמים, הבטחתי לעצמי
לא לבטוח בך שוב, והתאכזבתי... כמו תמיד. אני עוזבת כי כבר אין
לי אהבה אלייך, בעצם אין לי שום דבר אלייך, לא שנאה לא אהבה...
רק אכזבה. אני עוזבת את העיניים שלך, שרק גורמות לי לבכות.

אני הבטחתי לעצמי. הבטחתי שאני לא אסמוך עליכם שוב. למה אני כל
כך מטומטמת?!

אני עוזבת אתכם. אני עוזבת עוד לפני שיהיו לכם שאלות. אני
עוזבת עכשיו. בלי לחשוב הרבה. אני עוזבת כי הבנתי... כמה אתם
מפחדים ממני. כמה אני מפחידה את עצמי.
אני לא ארדוף אתכם, ולא ארדוף אחריכם... זה הורג אותי שאתה
מפחד ממני. זה כואב כמעט כמו ההשתקפות שלי.

ואני הבטחתי לעצמי. למה אכזבתי את עצמי שוב?
למה אני מאכזבת כל יום? כל שעה? כל דקה?

ולמה?
למה אני עצובה.

אני עוזבת אתכם.
אני לא אהיה אני יותר.
אין יפעת.

יש יפעת אחרת.
יפעת שמתרחקת.

יפעת שתמיד מאכזבת.

אני אוהבת אתכם,
ואני עוזבת.

כנראה שאין קץ לדמעות האלה...