הרמיוני גריינג'ר ישבה בשעות הבוקר המוקדמות בחדר המועדון של
גריפינדור לבדה.
ראשה כאב מרוב מחשבות.
היא החזיקה בידה את ספר הכשפומטיקה שלה וניסתה להכין את שיעורי
הבית שניתנו לה.
לפתע היא סגרה את הספר בטריקה וזרקה אותו לאחור.
"אוף!" היא פלטה.
"זה בסדר, אני ארים אותו" היא שמעה קול מאחוריה.
הרמיוני הסתובבה ומצאה עצמה מסתכלת על נער ג'ינג'י, גבוה
וגמלוני.
הנער הרים את הספר והתיישב ליד הרמיוני.
"רון! אני... סליחה לא ידעתי שאתה עומד שם" גמגמה הרמיוני.
רון חייך אליה.
"את בסדר?" שאל.
"אה... אני... כן אני בסדר" אמרה הרמיוני והשפילה מבטה.
"לא את לא. מה קרה?" התעקש רון.
"כלום אני... סתם חושבת... על הארי" המציאה הרמיוני.
"כן... איזה מסכן אה?"
"כן... כן..."
"הוא ממש מתגעגע אל סיריוס..." אמר רון. "הוא ניסה להחזיר אותו
בחופש... הוא סיפר לי" הוסיף.
"אי אפשר להחזיר את המתים" אמרה הרמיוני והרימה מבטה.
"הוא חשב שכן... מעניין למה" תהה רון.
"בגלל שניק בלי-ראש חזר" היא אמרה.
"מה?"
"שמעתי אותו מדבר עם ניק בלי-ראש בסוף שנה שעברה. הוא שאל אותו
אם סיריוס יכול לחזור וניק אמר לו שהוא לא יחזור... הוא צעק
עליו..." אמרה הרמיוני והסתכלה עמוק בעיניו החומות של רון.
הוא שתק.
"אני הולך להעיר אותו... הוא יפספס את ארוחת הבוקר" אמר לפתע
וקם.
"אוקיי... ביי" אמרה הרמיוני.
רון עלה במדרגות הלולייניות ונעלם.
הרמיוני נאנחה.
היא תפסה את ספר הכשפומטיקה, ויצאה מחדר המועדון.
'אולי אני אלך לספרייה...' חשבה לעצמה.
היא התחילה ללכת לכיוון הספרייה כאשר חלפה על פני מאלפוי.
לרגע נעצרה. כשחלפה לידו היא הרגישה רגש מוזר. כאילו ניצוץ
מופעל בין שניהם.
היא הסתובבה לאחור וראתה את מאלפוי עומד כמוה.
"גריינג'ר..." הוא מילמל לעצמו.
הוא הסתובב והמשיך ללכת עם קראב וגויל, השומרים שלו.
הרמיוני ניערה את ראשה והמשיכה ללכת.
היא הגיעה לספרייה, התיישבה על יד אחד השולחנות והחלה בכתיבת
החיבור.
לאט לאט הרגישה הרמיוני שהיא נרדמת.

"רון! רון!" צעקה בחלומה.
הוא עמד בגבה אליה.
הוא הסתובב. פניו לא היו פניו. אלו היו פניו של מאלפוי.
שיער בלונדיני, עיניים כחולות, מבט זדוני.
הרמיוני זעקה.

"ששש" שמעה במעורפל את קולה של הספרנית.
הרמיוני התעוררה.
היא הייתה עדיין בספרייה, ספר הכשפומטיקה היה פתוח לרווחה
ולידו פיסת קלף, עט נוצה וקסת דיו.
הרמיוני הסתכלה סביבה.
הספרנית ישבה במקומה והסתכלה בה.
היא שלחה אליה מבט מתנצל, אספה את דבריה ויצאה מהספרייה.
'קצת אוויר צח... זה מה שאני צריכה' היא אמרה לעצמה.
היא הניחה את ספר הכשפומטיקה בחדרה ויצאה אל המדשאות.
היא התיישבה ליד האגם, צופה בדיונון הענק משתכשך במים עם כמה
תלמידות שנה רביעית.
הבנות צעקו וצווחו שעה שהדיונון הגדול ניסה לתפוס אותן.  
'כמה שאני עייפה' חשבה לעצמה. 'אולי אני קצת אשכב לי פה?' חשבה
שוב.
היא נשכבה על הדשא, צופה בשמיים הכחולים עד שנרדמה.
"הרמיוני! הרמיוני!" קרא אליה קולו של רון ממרחקים.
"מ... מה?" שאלה הרמיוני.
היא פתחה את עיניה. רון גער מעליה.
היא התרוממה לישיבה.
רון ישב על הדשא לידה יחד עם הארי.
"הארי! אתה בסדר?" שאלה.
"אה? כן... אני סתם חושב" אמר הארי וקטף כמה עלים מהדשא הירוק.
מיד החלו העלים לצמוח למצבם הקודם.
היא התבוננה בו. הצלקת שעל מצחו זהרה באור השמש ששטף אותם.
"הרמיוני, למה לא היית בארוחת הצהרים?" שאל רון.  "פספסת קטע
ממש מצחיק!" הוסיף והתחיל לצחוק.
"מה קרה?" אמרה הרמיוני בסבר פנים חמור. לא תמיד מה שהצחיק את
רון הצחיק גם אותה.
"מאלפוי! הוא קיבל צרחן מאימא שלו... חחח" צחק רון.
הרמיוני הזדקפה ושאלה במהירות: "מה קרה?".
"זוכרת ברכבת שהוא ניסה לקלל אותך ובמקום זאת קילל את האישה של
עגלת הכיבוד? אז אימא שלו שלחה לו צרחן. צעקה עליו שהוא מבייש
את משפחתו ושקשה לה לבד בבית" אמר רון בנשימה אחת.
הרמיוני נאנחה.
"מה?" שאל אותה רון.
"סתם..." אמרה.
'למה זה כל כך מפריע לי? אחרי הכל, אני עזרתי להארי בשנה שעברה
להכניס את אוכלי המוות לכלא. כולל אבא של מאלפוי. אני צריכה
לשמוח... למה אני לא מרגישה שמחה?' היא חשבה לעצמה.
"תראו תראו" הגיע לאוזניה קול מפוהק.
היא הסתובבה לאחור. מאלפוי עמד שם יחד עם שני חבריו הבריונים,
קראב וגויל.
"פוטר, וויזלי וגריינג'ר" הוא אמר.
"לך מכאן מאלפוי" אמר הארי, הזדקף והוציא את שרביטו. מאז מותו
של סיריוס, בכל פעם שהיה רואה את מאלפוי, היה הארי מוציא את
שרביטו.
"מה תעשה לי?" התגרה מאלפוי.
הארי התקדם לעבר מאלפוי אבל הרמיוני עצרה אותו.
"לא" היא אמרה בשקט.
"מה? הרמיוני זוזי" אמר הארי וניסה להזיז אותה.
היא נעמדה מולו ואמרה לו בשקט: "הוא לא שווה את זה".
הארי הסתכל עליה בתחינה ואח"כ במאלפוי והחזיר את שרביטו.
"אתה נותן לה לשלוט בך?" אמר מאלפוי כמעט בלחישה.
הארי קמץ את אגרופיו.
מאלפוי חייך. עיניו הבזיקו.
הוא הוציא את שרביטו מכיס הגלימה ובדיוק כיוון אותו על הארי
כשהרמיוני נעמדה בניהם, קרוב יותר למאלפוי ואמרה: "אתה רוצה
לקבל עוד צרחן מאימא שלך? אני יכולה לסדר את זה".
מאלפוי הביט בה בכעס גלוי.
הוא הכניס את שרביטו והרים את ידו. הוא סטר לה.
הרמיוני מיששה את לחיה הצורבת והפנתה מבטה למאלפוי.
רון צעד קדימה. פניו היו אדומים והוא רתח מכעס.
הוא הוציא את השרביט שלו והתחיל לדקלם קללה כאשר הרמיוני
הוציאה גם היא את שרביטה ומלמלה "אקספליארמוס" לעברו של רון.
שרביטו של רון קפץ מידו הישר אל ידיה של הרמיוני.
"הרמיוני! מה את עושה?! תחזירי לי את השרביט שלי!" צעק רון.
"לא רון" היא אמרה בשקט. "הוא הולך עכשיו" הוסיפה.
היא כיוונה את שרביטה שלה אל צווארו של מאלפוי.
הוא נחר בבוז, סימן לקראב וגויל והם הלכו משם.
"מה זה היה עכשיו?" שאל רון את הרמיוני כשהם חזרו לשבת על הדשא
הרך.
היא לא ענתה. הרמיוני סובבה את ראשה לעברו של מאלפוי ההולך
והמתרחק. הוא הפנה את ראשו גם. הוא חייך חיוך קטן, חיוך שכלל
לא דמה לחיוך המרושע שלו בדרך כלל וסובב את ראשו חזרה. הרמיוני
סובבה את ראשה גם היא.
"מה?" שאלה את רון.
"מה זה היה? למה הגנת עליו?" הוא שאל אותה, יורק טיפות קטנות
של רוק.
"אה... סתם לא רציתי להסתבך איתו עכשיו" היא שיקרה.
רון פלט אנחה והתבונן בבנות המשחקות עם הדיונון.
"זה באמת זה או שאת פתאום קצת מחבבת אותו?" אמר הארי בשקט.
הרמיוני הסתכלה עליו.
"מה פתאום" פלטה ונשכבה על הדשא.
"אה..." אמר הארי. הרמיוני ידעה שהארי לא מאמין לה.

"נו הרמיוני... את באה? אני רעב" זה היה בשעות הערב. הרמיוני
ישבה בחדר המועדון ורון ניסה להקים אותה.
"לא רוצה. אני לא רעבה, לכו בלעדיי" היא אמרה ושיחררה את ידה
מידו של רון.
"אוף... אתה בא הארי?" שאל רון את הארי.
הארי התבונן בהרמיוני ואמר: "כן, בוא".
הם יצאו מחדר המועדון והשאירו את הרמיוני לבדה.
היא חיכתה 5 דקות, נותנת להם זמן להתרחק, ויצאה גם היא.
היא הלכה לכיוון האגם, פשטה את חלוקה ונכנסה לאגם בתחתון
וחזייה.
המים הקרים ליטפו את גופה. היא צללה עם ראשה למטה ועלתה שוב.
שיערה המקורזל בדרך כלל נראה עכשיו גלי.
היא הסתובבה והתחילה לשחות לעבר הגדה השנייה.
מדי פעם היא צללה.
לפתע היא הרגישה שמישהו או משהו אוחז בקרסולה.
היא הסתובבה לאחור ומצאה את עצמה עומדת מול מאלפוי.
שיערו הבלונדיני היה רטוב ועיניו התכולות זהרו.
"מאלפוי!" היא פלטה ונרתעה אחורנית.
"שלום גריינג'ר. חיכיתי לרגע הזה" אמר מאלפוי במתק שפתיים.
הרמיוני פלטה נחרת בוז. "מה? להטיל עליי איזו קללה? צר לי
להודיע לך מאלפוי, אבל אתה בלי שרביט".
"לא, לא לרגע הזה חיכיתי" הוא אמר.
"א... אז לאיזה רגע חיכית?" הרמיוני גמגמה, חוששת מהתשובה.
הוא התבונן בה.
"הרגע שבו נהיה שנינו לבד"
"מה?"
"כבר הרבה זמן שאני לא מפסיק לחשוב עלייך גריינג'ר" אמר מאלפוי
והניח את ידיו על כתפיה.
הרמיוני לא אמרה דבר. היא רצתה להעיף את ידיו של מאלפוי ממנה
אבל גופה כמו הפך לאבן.
"זה היה לי מאוד מוזר בהתחלה. אני? חושב על בוצדמית מלוכלכת?"
אמר מאלפוי.
הרמיוני מצאה את הכוח להרים את ידה ולסטור לו על פניו.
הוא עזב אותה ומישש את לחיו.
הם התבוננו זה בזו כמה שניות ואז הרמיוני החלה לשחות, מהר ככל
שיכלה, אל עבר הגדה.
"היי! חכי!" צעק אחריה מאלפוי. הרמיוני לא עצרה.
היא טיפסה אל מחוץ לאגם ובדיוק אספה את בגדיה כשמאלפוי תפס
אותה, מעט חזק ממה שהתכוון, ושניהם נפלו לאדמה.
"תרד- ממני- חתיכת- טינופת!" צעקה הרמיוני ובעטה במאלפוי.
מאלפוי קם ממנה מהר.
הרמיוני התרוממה לישיבה.
הוא הושיט לה את ידו.
היא התבוננה בו ואז בידו המושטת.
"אני לא צריכה את העזרה שלך" אמרה.
היא קמה וניערה את עצמה.
רק עכשיו היא שמה לב שמאלפוי היה בתחתוני בוקסר בלבד.
"מה?" הוא שאל כשראה את הרמיוני מתבוננת בו.
"כלום!" היא אמרה בהתרסה והרימה את בגדיה מהדשא.
היא לבשה את המכנס והחולצה שלה ועליהם שמה את הגלימה.
"אל תעשה את זה שוב! אתה שומע?" היא הרימה עליו את אצבעה
באיום.
"את לא מאיימת עליי גריינג'ר, נכון?" הוא אמר בשקט.
הרמיוני לא אמרה דבר. היא הסתובבה והלכה משם, משאירה את מאלפוי
לבדו, חצי ערום.

בלילה הרמיוני לא ישנה טוב.
אחרי חלום מאוד מוזר, קמה הרמיוני, לבשה את חלוקה ויצאה אל חדר
המועדון.
האש בערה בחינניות באח.
היא התיישבה בספה הקרובה ביותר לאח והתבוננה בלהבות המרקדות.
לפתע שמעה צעדים מכיוון חדרי הבנים.
היא מיהרה להסתתר מאחורי אחת הכורסאות. לא היה לה כוח לאף
אחד.
במדרגות ירד רון, בפיג'מה קצת קצרה.
הוא התיישב בספה שבה התיישבה הרמיוני ובהה באוויר.
"אוף... הרמיוני..." הוא מלמל לעצמו.
נשימתה של הרמיוני נעתקה.
"למה? למה את לא אוהבת אותי..." הוא שוב דיבר לעצמו.
הרמיוני הניחה את ידה על ליבה. רון אוהב אותה.
"אוף..." הוא אמר שוב ועלה חזרה למגורים.
הרמיוני יצאה מאחורי הספה.
היא התיישבה שוב בספה הקרובה לאח ושקעה במחשבות.
אחרי שעה ארוכה היא עלתה חזרה לחדרה ונרדמה.

למחרת בבוקר קמה הרמיוני והרגישה שעננת אפל עוטפת אותה.
היא התלבשה וירדה לחדר המועדון של גריפינדור, מצפה למצוא שם את
הארי ורון.
אבל הם לא היו שם.
היא הניחה שהם כבר ירדו לארוחת הבוקר.
הרמיוני לא הייתה רעבה. היא החליטה לצאת לטיול ליד האגם.
היא טיילה לאורך האגם, עברה את בקתתו של האגריד, את הערבה
המפליקה והסתובבה חזרה.
מאלפוי עמד ממש לפניה. פניו היו כה צמודים לשלה, עד שהיא יכלה
לחוש את נשימותיו על פיה.
הרמיוני התרחקה קצת. "מה אתה רוצה?" שאלה.
"להגיד לך שאני שונא אותך" הוא אמר.
"זה לא חדש"
"אני שונא אותך ואני לא רוצה לראות אותך יותר" הוא אמר שוב,
חורק שיניים.
היא התיישבה. הוא התיישב גם.
"אותו דבר לגבי" היא אמרה.
"יופי אז הבהרנו את הנקודה"
"כן. בהחל-"
הרמיוני לא הספיקה לסיים את המשפט.
הוא הצמיד את שפתיו לשפתיה והשכיב אותה על הדשא.
הרמיוני לא ניסתה לעצור אותו. הנשיקה שלו הייתה לה טעימה...
מאוד טעימה.
היא הניחה את ידיה סביב צווארו. ידיו שלו היו על הדשא, בניהם
מונח ראשה של הרמיוני.
הם התנתקו וחזרו לישיבה.
"אממ..." גמגמה הרמיוני.
"אני... אני לא יודע מאיפה זה בא" אמר מאלפוי.
הוא התרומם והלך משם.
הרמיוני נשארה לשבת, מעבירה אצבע על שפתיה, עדיין חשה בטעמו של
מאלפוי.
"הרמיוני, הנה את..." רון והארי הופיעו לפתע.
"אה? אה... היי" היא אמרה ועזבה את שפתיה.
"מה את עושה פה?" של הארי והתיישב לידה.
"אני... סתם... אני הייתי צריכה לחשוב קצת" אמרה.
רון התיישב מצידה השני.
היא הפנתה אליו מבט ומיד הסיטה אותו.
"חיפשנו אותך הרבה זמן" אמר רון.
"כן... סליחה אני פשוט הייתי חייבת לחשוב"
"עוד מעט השיעור בטיפול בחיות פלא... מעניין מה האגריד יביא
לנו הפעם" אמר הארי כשהאגריד יצא מהבקתה שלו בליווי כלב הציד
הענק שלו, פנג.
הוא נופף להם לשלום והם נופפו לו בחזרה.
"אתם פה באים?" הוא צעק אליהם.
"כן כבר" צעק הארי בחזרה.
האגריד הרים את אגודליו לסימן שהבין.
"טוב אתם באים?" שאל הארי את הרמיוני ורון וקם מהדשא.
"כן" הם אמרו ביחד וקמו גם הם.
כשהגיעו הרמיוני, רון והארי לקצה היער האסור, האגריד כבר עמד
שם ובידו ארגז.
"אוי לא... עוד סקרוטים פוצי-תחת?" מלמל רון.
הרמיוני לא הקשיבה. מבטה נדד לעבר מאלפוי , שעסק בלדבר אם קראב
וגויל.
הוא הרים את מבטו ונתקל בעיניה של הרמיוני. מיד הסיטה הרמיוני
את מבטה. היא הרגישה את עיניו התכולות מתבוננות בה, מלטפות
אותה. היא לא העזה להסתכל שוב.

"תגידו, יכול להיות שהאגריד קצת השתגע?" של רון בדרכם חזרה
לטירה, לארוחת צהריים.
"האגריד תמיד היה קצת משוגע..." אמר הארי.
"כן, אבל להביא דרקון תינוק לשיעור? זה לא אסור על פי החוק?"
"לא יודע. יכול להיות שיש לו אישור מיוחד. הוא אמר שזה חד
פעמי"
"הממ"
הרמיוני לא הקשיבה לשיחה.
היא חשבה על הנשיקה של מאלפוי.
לפתע תקף אותה צורך עז להתנשק שוב. הטעם שלו, המגע של שפתיו,
היא רצתה לחוש אותם שוב.
"הרמיוני!" צעק רון באוזניה.
"מה?!" צעקה חזרה.
"את לא מקשיבה!" הוא אמר לה.
"מה?"
"את יכולה לתת לנו להעתיק את השיעורים בתולדות הקסם?"
"אה... כ... כן, קחו" היא אמרה והוציאה מתיקה מחברת וזרקה אותה
לעברו של רון.
"תודה" הוא אמר לה ופתח את המחברת, מתחיל להעתיק למחברתו שלו.

"היי, לאן את הולכת?" שאל רון את הרמיוני כשזאת קמה בפתאומיות
רבה ואספה את חפציה.
"אני... אה... אני הולכת לספריה!" היא אמרה והסתלקה משם.
"מה יש להרמיוני בזמן האחרון?" שאל רון את הארי.
הארי היסס.
"לא יודע, אבל נראה לי שזה קשור במאלפוי" הוא אמר לבסוף.

הרמיוני לא הלכה לספריה.
היא חזרה לחדרה שמגדל גריפינדור והופתעה למצוא שם את מאלפוי.
"איך נכנסת לכאן?" שאלה אותו. הוא ישב על מיטתה. היא הניחה את
הספרים על השולחן ועמדה מולו.
"קללה אחת ואני מסודר" הוא אמר.
"על מי הטלת קללה מאלפוי?"
"לא יודע... נראה לי לבנדר"
"מה?!" זעקה הרמיוני.
"תירגעי, היא בסדר"
הרמיוני רתחה.
"צא מפה!" היא אמרה בתוקפנות וניגשה לדלת. היא פתחה אותה
וסימנה למאלפוי לצאת.
"לא לפני שאני מדבר אתך" הוא קם מהמיטה, ניגש לדלת וסגר אותה.

"מה אתה רוצה?" היא שאלה.
הוא התקרב אליה. היא התרחקה עד שנתקלה בשולחן.
"אל תדברי על מה שקרה ליד הערבה המפליקה את שומעת?" הוא אמר
לה, נצמד אלייה עוד יותר.
"לא התכוונתי לעשות את זה. זה יהיה בושה לגריפינדור" אמרה
הרמיוני. היא החזיקה בידה את השולחן.
"את מתכוונת בושה לסלית'רין. טהור דם מתנשק אם בוצדמית? מעולם
לא היה דבר כזה" הוא לחש. הרמיוני רצתה להחטיף לו סטירה. היא
הרימה את ידה אבל הוא היה זריז ממנה. הוא תפס את ידה שנייה
לפני שזאת פגעה בו.
"אל תרימי עליי ידיים" הוא לחש שוב.
"אל תקרא לי בוצדמית" היא לחשה בחזרה.
"זה מה שאת. למה לא לקרוא לך ככה?"
"כי אני לא בוצדמית. אני בדיוק כמוך והגיע הזמן שתבין את זה"
"את לא כמוני! את לא כמוני! אני טהור דם! שני הורי קוסמים!"
הוא צעק.
"אבל אתה גם קוסם. בדיוק כמו שאני מכשפה"
הוא התנשף.
"איך את מעיזה?"
"מעיזה מה?"
"לדבר אליי ככה. איך את מעיזה?"
"אתה לא מלך מאלפוי. אני יכולה לדבר אלייך איך שבא לי"
"לא את לא!"
הוא הצמיד את שפתיו לשפתיה.
הוא נישק אותה בלהט. הרמיוני לא יכלה להתנגד כיוון שהוא הצמיד
את ידיה לשולחן.
היא לא ידעה כמה זמן הם עמדו שם והתנשקו אבל כשמאלפוי סופסוף
ניתק ממנה היא לא ידעה מה להגיד.
הם עמדו בשתיקה זה מול זה.
"אה..." אמר מאלפוי אחרי דקה. "זה... זה לא היה אמור לקרות"
הוסיף.
הרמיוני לא אמרה דבר.
"טוב מה את רוצה? את מדליקה אותי בסדר? כל פעם שאני רואה אותך
אני רוצה לנשק אותך" הוא אמר בנשימה אחת והתרחק ממנה.
היא המשיכה לשתוק.
"מה? נו תגידי משהו" דרש מאלפוי.
הרמיוני פתחה את פיה וסגרה אותו מיד. היא לא הצליחה להשמיע
קול.
"אוקיי תקשיבי... בואי פשוט לא נפגש ולא כלום... שזה לא יקרה
שוב... אז... אממ... ביי" הוא אמר, פתח את הדלת ויצא.
רק אחרי כמה דקות הרמיוני חזרה לעצמה.
היא יצאה מחדרה, בתקווה למצוא את הארי ורון. היא הרגישה שהיא
צריכה לספר להם.

"היי רון, הארי" אמרה הרמיוני כשהתיישבה לידם באולם הגדול.
הם היו בעיצומו של משחק שח אלים במיוחד.
"היי" הם אמרו פה אחד.
"אני... אני צריכה לספר לכם משהו"
לא נראה היה שהם מקשיבים לה. בדיוק באותו רגע הרץ של רון פירק
לגורמים את אחד החיילים של הארי.
"יש!!!" צעק רון באושר.
"רון! הארי!" צעקה הרמיוני, מנסה להשיג את תשומת לבם.
"מה?" שאל הארי והתבונן בה. רון עשה כמוהו.
"אני צריכה לספר לכם משהו" היא אמרה שוב.
"נו אז תספרי" הם האיצו בה.
"לא פה... בואו נלך לסיבוב".
הם יצאו אל המדשאות ומצאו להם פינה שקטה ומרוחקת קרוב לבקתה של
האגריד.
"נו מה רצית?" שאל אותה הארי.
"אה... אני..." היא התחילה.
"נו?" האיץ בה רון.
"אני התנשקתי עם מאלפוי" אמרה בקול כל כך חלש עד שהם לא שמעו.
"מה?"
"אני... אה... רציתי להגיד לכם שתחזירו לי את המחברת" היא
המציאה. היא לא הייתה מסוגלת לספר להם.
"בגלל זה הוצאת אותנו החוצה? בגלל המחברת?" שאל רון.
"אה... כן... רציתי קצת אוויר" היא חייכה אליו חיוך מבויש.
"טוב... זה רק זה או שיש עוד משהו?" אמר הארי.
"אה... לא לא... אין כלום"
הארי ורון קמו ונפרדו מהרמיוני לשלום.
היא נשארה לשבת שם, מתחרטת על מה שעשתה.
'הייתי צריכה לספר להם ולגמור עם זה' חשבה לעצמה בכעס.
היא קמה והלכה לאגם.
היא התיישבה, הורידה את נעליה וגרביה והכניסה את רגליה לאגם.
המים הקרים ליטפו את רגליה ונתנו לה תחושה נעימה.
לפתע שמעה מאחוריה קול צחוק.
היא הסתובבה לאחור וראתה את מאלפוי, קראב וגויל עומדים וצוחקים
על איזו תלמידה שגלימתה עלתה באש.
פרופסור סנייפ מיהר לעבר התלמידה ואותת לקראב וגויל לבוא לעזור
לה.
מאלפוי נשאר לבדו.
הוא התחיל ללכת לכיוון הערבה המפליקה.
לפני שהבינה מה היא עושה, קמה הרמיוני והלכה אחריו.
הוא נעצר במקום בו התנשקו בפעם הראשונה.
הרמיוני התקרבה אליו בשקט.
היא עמדה ממש מאחוריו כשהוא הסתובב, השרביט בידו.
לפני שהפסיק לומר משהו או לעשות משהו, הרמיוני נישקה אותו.
מאלפוי עזב את השרביט וזה נפל לאדמה. היא הרגישה את ידיו סביב
גבה.
הם עמדו כך במשך כמה שניות.
"מה את עושה?" הוא עזב אותה.
"לא יודעת" היא ענתה לו בכנות.
"חשבתי שלא נתראה יותר"
"גם אני"
"אז למה עשית את זה?"
"לא יכולתי לשלוט בעצמי"
מאלפוי הסתכל בה.
"לעזאזל אתך גריינג'ר. את כל כך יפה" לחש.
הרמיוני הרגישה שסומק קל עולה בלחייה.  
היא נצמדה אליו. הוא חיבק אותה.
'מה את עושה הרמיוני? תתרחקי ממנו' חשבה לעצמה. אבל היא לא
רצתה להתנתק ממגע גופו של מאלפוי.
'טיפש. היא בוצדמית. היא גריפינדורית. אתה לא אמור לעשות את
זה' חשב מאלפוי. אבל גם הוא לא רצה להתנתק ממנה.
"הרמיוני?" היא שמעה לפתע קול מאחוריה.
היא הרימה מבטה אל מאלפוי. הוא הפך חיוור מאוד.
היא הסתובבה.
"הרמיוני מה את עושה?" זה היה הארי. הוא התקרב אליהם.
"אני... אה..." הרמיוני לא ידעה מה להגיד.
"מה עשית לה?!" צעק הארי לעבר מאלפוי, מוציא את שרביטו.
"תירגע פוטר, לא עשיתי לה כלום" מלמל מאלפוי והרים את שרביטו
מהרצפה והכניס אותו לכיס גלימתו.
הארי כיוון את שרביטו אל צווארו של מאלפוי.
"אימפדי-" הוא התחיל לומר אבל הרמיוני כרכה את ידיה סביב בטנו
והפילה אותו לאדמה.
"לא הארי!" היא צעקה. שרביטו של הארי נפל לרצפה.
הרמיוני קמה מהארי.
מאלפוי נעמד מעל הארי, מוציא את שרביטו.
"רצית לקלל אותי? לא הלך לך, פוטר" הוא אמר.
"קרוש-" התחיל מאלפוי לומר אבל הרמיוני הקדימה אותו: "
אקספליארמוס" היא אמרה. שרביטו של מאלפוי קפץ מידו ונחת ליד
רגליה של הרמיוני.
מאלפוי הסתובב אליה.
הארי התרומם.  
"לא" אמרה הרמיוני למאלפוי.
"תחזירי לי אותו" הוא אמר בשקט. הרמיוני הסתכלה על השרביט של
מאלפוי והרימה אותו.
"בשביל שתטיל עליו קללה?"
"הוא ניסה להטיל עליי קללה"
"ואני עצרתי אותו"
"אז מה?"
"לך מכאן מאלפוי" אמרה הרמיוני וזרקה לו את השרביט. מאלפוי תפס
אותו והסתובב.
הוא הסתכל על הארי בגועל והלך.
הרמיוני הסתכלה בהארי בחשש.
הוא התכופף והרים את השרביט שלו.
"הארי..." התחילה הרמיוני לומר, אבל הארי הקדים אותה.
"עזבי, אני לא רוצה לדעת" הוא אמר.
"אבל רון..."
"רון? מה רון קשור עכשיו?"
"הוא... הוא אוהב אותי נכון? ואתה תספר לו"
"רון אוהב אותך אבל אני לא אספר לו... זה ישבור לו את הלב"
"אתה תעשה את זה בשבילי?"
"לא, אני יעשה את זה בשביל רון" אמר הארי והלך משם, משאיר את
הרמיוני עומדת לבדה, אבודה.

יכול להיות שבעתיד אני אמשיך את זה :)
כרגע זה נשאר ככה.
מוזמנים להגיב :)